חבשוש, מה קורה?
"מצוין, מה שלומך, שי גל?"
מה זה "מצוין"? לא מאמין לך שמצוין.
"למה?"
לא, באמת שלא. כי את פעם בריאיון אמרת שאת שונאת להתראיין.
"אה, נכון".
וכמה ימים לפני כבר לא בא לך על זה ואת בלחץ.
"נכון".
ועכשיו?
"ואתמול גם רציתי לבטל את הריאיון הזה" (צוחקת).
"אין לי איפה להתחבא יותר"
נתחיל אולי בגילוי נאות: את עדי חבשוש הכרתי ב"רוקדים עם כוכבים". אני הייתי שם לתקופה קצרצרה, הודחתי מאוד מהר. היא, לעומתי, יודעת לרקוד והיא באה כדי לנצח. עדי חבשוש התלבטה הרבה זמן אם להצטרף לתוכנית הזאת. השחקנית והקומיקאית נכנסה אל מסע אל המקומות הכי רגישים בנפש שלה.
עד התוכנית הזאת היה לך נוח להתחבא מאחורי הדמויות שאותן גילמת.
"זה מה שאני עושה, אני שחקנית. ואין לי איפה להתחבא יותר. יש משהו בגוף ובנפש ש... השתחרר איזה משהו שהיה תקוע". עדי חבשוש מצאה את עצמה בטיפול דרך ריקוד ובכל טיפול כזה, יש גם רגעי משבר. והיינו שם כשאחד מהם התרחש ממש מול המצלמה שלנו, רגע לפני חצי הגמר.
עדי חבשוש גדלה בפתח תקווה לאימא שעבדה בחנות בגדים ואבא סדרן בתחנת מוניות. היא רקדה במשך כל הילדות שלה, מכיתה ב' ועד הצבא, ואז נטשה את המחול והתמקדה במשחק. ההתחלה הייתה קשוחה: היא לא תשכח את הפגישה הראשונה שלה עם סוכנת שחקנים.
"היא אמרה לי שהיא שמעה רבות על הכישרון שלי והיא מוכנה לקבל אותי בגלל ההמלצות, 'אבל את יודעת שיהיה לך מאוד מאוד קשה בתעשייה כי את לא בר רפאלי, את תצטרכי לעבוד מאוד מאוד קשה'. ככה היא אמרה. עלה לי ממש חום הגוף, הרגשתי חוסר נעימות מעצם ההשוואה, כי אני יודעת שאני לא בר רפאלי, אני גם לא רוצה להיות בר רפאלי - כאילו, אני רוצה להיות בר רפאלי, כל אחת רוצה להיות בר רפאלי - אבל לא באתי כי אני בר רפאלי, באתי כי אני עדי חבשוש. אז המשפט הזה - מה זה קשור?"
"לא יכולתי לנשום, הגוף ידע מה לעשות"
לאט לאט היא בונה את עצמה דרך דמויות אייקוניות שגילמה. היא מופיעה בסרטים, בסדרות, בפסטיגלים, שום דבר לא בא לה בקלות, ואת הבית עזבה לראשונה רק בגיל מאוחר: "עד גיל 30 גרתי עם אבא שלי, כן. לשכור דירה לא הייתה אופציה מבחינתי, מבחינה כלכלית - ואז יצאתי קצת לתל אביב, עניינים, חזרתי, הלכתי, תל אביב, תל אביב, גבעתיים, תל אביב וחזרתי לכאן".
היא חזרה למקום המוגן שלה, הרחק מהברנז'ה, ואז התחילה התוכנית והיא גילתה שבאותה השכונה מתגורר האיש שיהפוך לבן הזוג שלה לחצי השנה הבאה. קוראים לו ארטיום ליאסקובסקי, רקדן-על, לשעבר אלוף העולם בריקודים סלוניים. תשימו אותו ואת עדי בחדר אחד - ודי ברור שיעופו שם ניצוצות. "הזוגיות הזאת, היא מאוזנת לעיתים – רוב הזמן שנינו צועקים ככה, ואז נרגעים, אוקיי".
המסע הטיפולי שלה התחיל כבר בתוכנית הראשונה: "אני לא צריכה לספר לך איך עליתי לריקוד הראשון, רק השם יודע ושי גל, איך עליתי – המון לחץ, 'זה טוב? יקבלו את זה כשאני רוקדת? לא יצחקו עליי כי הם רגילים לראות אותי רק מצחיקה? מה אני עושה ולמה אני עושה את זה? שמישהו יגיד לי למה עשיתי את זה לעצמי'. גם לא יכולתי לנשום, רק רציתי להקיא. ועליתי לבמה, אף אחד לא יודע כי זה נראה ריקוד וואו - אבל באיזשהו שלב אני לא ידעתי איפה אני בחלל. בגלל שהתאמנתי כל כך הרבה על הריקוד, הגוף כבר ידע מה לעשות וככה צלחתי את זה. זאת אומרת שאפשר להתנהל יפה מאוד בהתקפי חרדה".
"לא ידעתי שתקופת התיכון יושבת עליי"
מריקוד לריקוד התחילה עדי להסיר את שכבות ההגנה. הטיפול שלה הולך ומעמיק. את הרומבה היא מקדישה לאימא שלה שנפטרה מסרטן כשעדי הייתה בת 24. "האמנתי בלב שלם שהיא תצא מזה, האמנתי שהיא תחלים. וזה התנפץ לי בפנים. באמת האמנתי - אני אמרתי לה גם, 'אני אביא לך את פרח לב הזהב' וזה לא קרה. בכל 12 השנה האחרונות, זאת אומרת, שמחתי אבל לא עד הסוף. זה אף פעם לא יוכל להיות עד הסוף כי היא לא נמצאת? - זאת אומרת, אני לא יכולה להגיד 'זה אף פעם לא יכול להיות עד הסוף', כי זה מה שאני מתקנת".
את הפרק הבא בטיפול היא עשתה בריקוד לצלילי השיר "ילד מטרייה". בפעם הראשונה היא מספרת על מה שחוותה בעצמה בתיכון. "לא ידעתי שזה יושב עליי, כל התקופה הזאת של התיכון. נפגעתי באותו רגע שכולם הלכו לנשף רוק של אביב גפן ואני כאילו לא ידעתי שהם הולכים אז לא היה לי מה לעשות ביום העצמאות ואז התקשרתי לעבודה שעבדתי בה ואמרתי להם 'אולי אתם צריכים שאני אבוא לעבוד?"
בקהל ישב כמו תמיד ציון, אבא שלה, המעריץ הכי גדול. והרגע הזה הצליח להפתיע גם אותו. "לא ידעתי. אף פעם היא לא העלתה את זה אפילו. אולי את אימא שלה היא עירבה, כי היא הייתה ממש צמודה אליה מכל הבחינות. אני יותר ייצרתי כסף בשביל שהכול יהיה בבית ברמה סבירה".
אז מה אתה מגלה עליה עכשיו?
ציון חבשוש: "עכשיו? משהו, שמע... זאת ילדה...הבנים התחתנו, כל אחד עם העניינים שלו, מה נשאר לי? רק את הילדה הזאת. מפה אני מקווה שהיא תמשיך הלאה. תמצא זוגיות, תתחתן...". ועדי קוטעת: "לא צריך את זה, לא צריך את זה!"
בוא נדבר על זה רגע, ציון.
עדי: "לא. די, די. אני לא מרשה".
יש גברים שווים בפתח תקווה?
עדי: "יש הכול בפתח תקווה. גברים שווים, אני לא יודעת, לא יצא לי פה לראות, בדרך כלל אני רואה פה את שמעון וזכריה למטה ברחוב. אבל יש פה המון. רביד פלוטניק גר פה, הידעת? הופה. תפוס. יש פה בחורים שווים שגרים פה, כן. פשוט עברתי כבר על כולם - סתם, אני ממש צוחקת. לא עברתי על כולם, לא הסתדר, פחות".
"זה כאילו לנצח את עצמי"
האור דלק בחדרי החזרות השבוע גם בשעות הקטנות של הלילה. כל זוג מכונס בסטודיו שלו. כשעדי נכנסת, היא אפילו לא מציצה לראות איך האחרים מתקדמים: "בתוכנית הזאת אסור להסתכל על האחרים, כי ברגע שפזלת לרגע אחד הצידה, נגמר הסיפור שלך". וגם הם עושים בדיוק אותו דבר: "אין לנו מושג מה אחרים עושים", מודה גיה באר גורביץ', "עכשיו אני שומעת דרך הקיר שהם עושים קווין. מנותקים לגמרי, כל אחד בסטודיו שלו. אני אפילו לא יודעת איזה סגנון זה".
ולי בירן הרגוע מסביר: "מה יש לי להיות לחוץ? יש לי גמר ואני צריך לעשות בו את הכי טוב שאני יכול. מה שאחר כך יקרה זה לא בידיים שלך, זה לא בידיים שלי - זה בידיים של הקהל, זה בידיים של השופטים. זה בידיים של בורא עולם. אבל אין לך שליטה על זה, יש לך רק שליטה על איך תרקוד". הבמאי והעורך הראשי יואב צפיר לא לגמרי קונה את זה: "הם חייבים לנצח. הם משתגעים מהניצחון. הם נכנסו לאטרף לנצח בשלב מסוים, הם לא יודו בזה, אבל סליחה, עדי, אבל את רוצה לנצח. ממש רוצה לנצח".
ביום שלישי היא עלתה על מדים לקראת הריקוד של חצי הגמר. ואז, בחזרה הגנרלית, קרה משהו שאף אחד לא צפה: ארטיום נפל ונפצע וסבל מכאבים עזים. ארטיום כבר לא ירקוד איתה בחצי הגמר - ועדי יצאה לסטודיו וכל אותו הלילה היא עבדה על הריקוד עם פרטנר חדש: "אני לא אהיה מודאגת", היא הכריזה - ואכן העפילה לגמר.
הקומיקאית שקיבלת הזדמנות להיות נסיכה בשמלות נוצצות לא נשברה. היא הרי יודעת שככה זה בחיים שלה, את הדרך צריך לחצוב לאט-לאט - וחוץ מזה, היא כבר לא יכולה לעצור את הטיפול שלה, את הטיפול דרך מחול. בטח שלא לפני רגע השיא, לפני הריקוד האחרון. "לנצח את זה בסוף, עבורי ובפנים, זה יהיה כאילו לנצח את כל הפחדים, את כל העבר. אתה מבין מה אני אומרת? זה כאילו לנצח את עצמי", היא מצהירה.
"רוקדים עם כוכבים" תשודר מחר (שבת) בקשת 12, וביום רביעי - הגמר הגדול.