ג'וליה הארט הפכה מחרדית שחיה בקהילה סגורה לשם גדול בעולם האופנה. היא נולדה בשם טליה לייבוב, חונכה על פי הערכים האורתודוכסים, נישאה בגיל 19 והביאה 4 ילדים לעולם; בגיל 42, ואחרי שנים של סבל, החליטה הארט להשאיר את כל שהכירה מאחור. מהר מאוד בכירים בעולם האופנה זיהו את כישרונה, היא התקדמה במעלה המדרג והפכה למעצבת מצליחה ולמנכ"לית של אחת הסוכניות הנחשבות בעולם, Elite World Group. כעת, היא נחשפת לקהל הרחב בסדרה חדשה בנטפליקס, "חיי: מהלכה למעשה", שמספרת הן את קורותיה והן את קורות ילדיה, שחיים על התפר בין המסורת לבין המודרנה.
אין ספק שסיפורה יוצא הדופן של הארט הצליח לעורר תשומת לב רבה מהרגע בו עלתה הסדרה למסך, בין השאר בזכות ריאיונות חושפניים שהעניקה. אבל לא כל תשומת הלב הזו היא חיובית: חלק מהצופים אמנם תומכים במסע של הארט, אבל אחרים דווקא בוחרים למתוח עליה ביקורת. לדבריהם, הסדרה החדשה חוטאת בדיכוטומיה: היא מציגה מסר חד משמעי לפיו העולם החרדי הוא רע והעולם החילוני הוא טוב, ועל כן - היא ועשויה לעודד שנאה כלפי חרדים ברחבי העולם.
"הסדרה הזו תגרום באופן ישיר לסיכון חייהם של יהודים מסוימים", כך כתבה ג'ני סינגר בטור אישי למגזין גלאמור. "קשה לי להנות מ'חיי: מהלכה למעשה'. הארט היא מדהימה, פמיניסטית ומצחיקה וגם אשת עסקים מצליחה. אבל נראה שהסדרה עובדת שעות נוספות כדי לנסות ולהציג יהודים חרדים כקיצוניים, כאנשים מרושעים. 'הם פונדמנטליסטים', מכריזה הארט שוב ושוב ומכנה את הקהילה 'מסוכנת'. בני המשפחה שמקפידים פחות על שמירת מצוות צוחקים על היהודים מהקהילה ומבקרים אותם. זה נכון שחלק מהמנהגים של היהודים האורתודוכסים ראויים לביקורת - אבל לצפות בהם ולשפוט אותם בטלוויזיה, זה לא אקטיביזם. כעסה של הארט מוצדק, והיא כן מנהלת שיחות נפלאות על יהדות ופמיניזם. אבל התוכנית מתמקדת בלדחוף לצופה מסר אחד: יהודים חרדים הם מסוכנים".
סינגר ממשיכה וכותבת כי "זה לא בסדר להעניש מיעוט שלם, לא משנה כמה את לא מסכימה איתם או כמה מזיקות חלק מהפרקטיקות שלהם. זה לא עוזר לנשים אורתודוכסיות, אלא שם את כל האנשים האורתודוכסים בסכנה. זה לא שהצגת יהודים בתקשורת חייבת להיות חיובית, אלא שיהודים חרדים חיים בפחד לגיטימי - ויצירת תוכנית שמתארת אותם כמפלצות עשויה למקם מטרה גדולה יותר על גבם. חלק מהצופים עשויים לסיים את התוכנית עם זלזול בכל האנשים הדתיים, וזה עצוב". סינגר ממשיכה ומספרת כי היא עצמה יהודיה וגדלה בקהילה יהודית ליברלית. היא ריחמה על היהודיות החרדיות, חשבה שהם קורבנות; אבל תפיסת החיים הזו הוכיחה עצמה כלא רלוונטית. "טעיתי לגמרי כשהנחתי שכל אישה אורתודוכסית חייבת להיות אומללה".
הוכחה חיה לטענה של סינגר הגיעה בצורת טור אישי שפורסם במגזין פורוורד יומיים לאחר מכן. מיכלה ברלין, הכתבת, הכירה את הארט באופן אישי - עוד כשזו זוהתה בשם טליה וחיה בקהילה החרדית. היא מספרת בכתבה כי בינה לבין הארט יש לא מעט במשותף, אבל כמה דברים משמעותיים מבדילים ביניהן - ברלין לא בוחרת להתייחס לחרדיות כחולשה: "בניגוד אלייך, אני כן הצלחתי להתחנך שם. לא ברור איך זה קרה באותו בית ספר בו את למדת, שאני כל כך מטצערת לשמוע שלא סיפק לך השכלה". עוד כתבה ברלין כי "כמוך, התחתנתי צעירה. הדייטים שלנו היו קצרים אבל האיש הזה אוהב אותי ומכבד אותי, ולא מסתכל עלי כמכונת תינוקות. אולי, בעלי כן למד מהחינוך צר האופקים שלו, למד איך להיות בדיוק מה שאישה צריכה".
"כמוך, אני די מצליחה. אני הבעלים של חברה משלי, יש לי לקוחות נאמנים ואני מרוויחה יפה. אה, ואיכשהוא - המשפחה שלי, כולל הגברים שבה, תומכת בי כשצריך. לפעמים אני מבצעת עסקאות של מיליון דולר בזמן שאני מכינה צ'ולנט. להאכיל את המשפחה שלי לא מרגיש כמו כלא, זה מחבר אותי לילדים שלי". לברלין חשוב היה להבהיר: לא כל אישה חרדית היא כנועה ומסכנה. "אני תומכת במסע שלך, אבל המסע שלך הוא המסע *שלך*. ותוך כדי בחינת העבר שלך, נראה ששינית גם את כל העובדות על העבר שלי". ברלין אף טוענת כי הארט הציגה תדמית מעוותת של הקהילה ואפילו של החוויה שלה עצמה: "את לא גדלת מדוכאת ולא נחנקת. למרות שאולי נאבקת, החברה שלנו איננה כפי שאת טוענת שהיא. לא חנקו אותנו ולא השתיקו אותנו. הגרסה העקומה שלך של הקהילה, אותה את משתפת עם העולם, מעולם לא הייתה קיימת".