עד לפני כמה שנים, תמיר בר חי את החלום של לא מעט ישראלים. הוא התפרנס היטב בהייטק במשרת מהנדס, אבל דווקא אז הבין שמשהו השתבש לו בדרך. הוא עזב את המשרד, הלך לרדוף אחרי החלום, בלי ללמוד או להתמקצע, וירד לנגן ברחוב. "ניגנתי עם חבר שהייתה לו להקה והשותפים שלו אמרו שזה מפריע להם, אז ירדנו מתחת לבניין, לפארק בשינקין. משם אמרנו יאללה, נלך לנחלת בנימין".
איזה אומץ. איך חיים מכסף של הרחוב?
"הרווחתי 140 שקל ליום. כשאין לך ילדים ואתה חי בדירה של שלושה שותפים אז אתה לא צריך הרבה כסף, בשביל להתכלב צריך אולי 2,000 שקל בחודש. גרתי בחדר הקטן בדירה, שילמתי 1,100 שקל וקיבלתי דמי אבטלה, משהו כמו 70 אחוז מהמשכורת של ההייטק. מרחתי את דמי האבטלה על פני חצי שנה, לא הייתי מחתים כל שבוע אלא כל שבועיים כדי שלא יהיה לי יותר מדי, שלא יתבזבז. אתה אוכל טונה מקופסה, מלפפון ועגבנייה או קונה עם זה חומוס ב-10 שקלים, היום זה כבר 12 עם עליית המחיר, מתקמצן כדי לשרוד עד שתצליח להיכנס לתחום שאתה רוצה לעבוד בו".
אחר יכמה שנים, זו משימה לא פשוטה למצוא זמן לפגישה עם תמיר בר (38). בין ימי צילום ל"ארץ נהדרת", הופעות מוזיקה וסטנדאפ, כתיבת חומרים והחיים שמחוץ לעבודה כנשוי טרי, הצלחנו למצוא משבצת אחת פנויה של צהרי שישי. למרות העומס, הוא מבחינתו לא מתכוון להתלונן או להוריד רגל מהגז. "זה החלום, השאלה היא רק איך עושים את זה. התחייבתי ליותר מדי דברים וצריך למצוא אמצע. עוד נגיע לאיזון".
אני רוצה שהקהל יהיה בזעזוע
חלק ניכר מהעומס שייך למופע הסטנדאפ החדש שלו שרץ על הבמות בימים אלה. "זה כל הזמן בעבודה, אתה בודק איפה צוחקים, איפה לא, האם זו הבדיחה, האם זה המיקום שלה, האם זה הקהל. יש מלא משתנים, אז אתה כל הזמן מהנדס. יש לדוגמה בדיחה ממש מצחיקה שהורדתי למרות שצוחקים בה 100% מהפעמים, כי היא גורמת לחוסר זרימה ואני מעדיף לא להצחיק את הקהל שתי דקות, אבל שיגידו בסוף, 'וואו, לא שמעתי בדיחות כאלה'. להפתעתי הקהל שלי מגוון. חשבתי שאני אראה חיילים ובני 30, אבל וואלה, מגיעות משפחות וכל המשפחה צוחקת".
מופע הסטנדאפ של בר תופס את הקהל לא מוכן. הוא פותח בהפתעה שלא נהרוס לכם את תוכנה ונמשך בסגנון הייחודי, יש שיאמרו מעט ביזארי, שמתאר בדיוק את האופן שבו המוח שלו בנוי וחושב. המופע בנוי מרגעים שכל ישראלי יכול להזדהות איתם מנקודת מבטו, שמשולבים בהפרעות הקשב שמאפיינת אותו. מה שנקרא, צריך להיות שם כדי להבין.
"מטרת המופע היא לא להצחיק, מטרתו לשמח וזה ניכר, יש הבדל. את רואה את הסנדוויצ'ים פה בבית הקפה? את אוכלת פרוסה עם אנשובי ופומלית מסודרים על הפרוסה כי מטרת הבעלים זה לא רק שיהיה לך טעים, אלא שיהיה לך מעניין, שתגידי, 'וואו, הוא השקיע, זה מיוחד'. אותו הדבר בסטנדאפ, המטרה שלי היא שהערב יהיה לך כיף, מיוחד וטוב. בדיחות טובות ירדו כדי שהקהל ייהנה יותר, כי אני דואג שזה יהיה באורך כזה שיהיה לו נעים ואני דואג שהמופע יתחיל בזמן. אנחנו ממש מהנדסים את זה, עושים סטטיסטיקות".
אפשר להוציא אותך ממשרדי ההייטק, אבל אי אפשר להוציא את המהנדס הפנימי שבך.
"כן, למרות שהוא למד גם לעשות שכונה, כי כשדברים מהונדסים מדי זה מורגש. כל ההנדסה הזאת בסוף גורמת למשהו רפטטיבי, ואני רוצה שהקהל יהיה בזעזוע. אני בכוונה משנה סדר, שיהיה מעניין".
להעלות מופע סטנדאפ זה חשוף, זה לא מתוסרט, ולהצחיק זה הדבר הכי קשה שיש. נראה שאצלך זה טבעי ולא כזה דרמטי, אני צודקת?
"סטנדאפ זה הבייסיק שלי. לעלות, להקשיב לקהל ולראות מה מצחיק אותו, זה הכי קל והכי פחות מאמץ בשבילי. זה לא דורש אומץ, הרבה יותר קשה לנגן ברחוב. אתה בא, שם את הדברים שלך, פותח את הקייס וחושב אם זה הולך לקרות. אני לא בעל קול פעמונים, יש שם אנשים מוכשרים, יש שם אישה מנגנת בנבל עם הקול הכי יפה בעולם ואני מפסיד לה. פה אני עושה משהו שהוא שלי באופן מוחלט".
הם כבר קנו כרטיס, הם בחרו לבוא. אתה לא מתחנן לתשומת לב.
"אני יכול להגיד לך שסטנדאפ זה הכי קל, ומשחק זה גם קל, מה שקשה לי זה ליצור מוזיקה. זה קושיות, מחשבות קשות. סטנדאפ זה משהו שהוא חי, התחלתי בדיחה, לא מצחיק אז אני זז, בורח, חותך, אומר 'בפעם הבאה לא עושים את זה'. ברגע שהוצאת שיר זה שם לנצח, אתה לא יכול לשנות ולערוך אותו, אתה צריך להיות בטוח שזה נכון לפני שאתה משחרר. אם טעית במשהו, אתה לא תוציא עוד שיר עם הפזמון הזה, זה נשרף ואתה אוכל סרטים באולפן. היום אני יודע להגיד שיש לי שירים שטעיתי בהם, שזה אמורפי מדי ולא מבינים מה רציתי".
כולם ב"בקרוב אצלי" יותר יפים ממני
במקביל למופע הסטנדאפ, בימים אלו מופיע בר על המסך בקומדיה הרומנטית "בקרוב אצלי" בקשת 12 לצד עדי חבשוש, תומר קאפון, אושרי כהן, שירה נאור ואורנה בנאי. בר משחק בסדרה את יוראי, האומן הכן שמאכזב את דסי (חבשוש) כשהוא מבשר לה בשידור חי אחרי שנים של זוגיות שהוא אל-הורי ולא מעוניין להביא ילדים לעולם. לאחר מכן יוראי הופך למחזר של דסי בעצמו, ובפרק סיום העונה הראשונה שישודר ביום שני נדע אם הוא מבין ארבעת המחזרים זכה בתחרות על לבה. "אני גם בן אדם מאוד כן, אני לא אגיד סתם לחברה שלי, סליחה, לאשתי, 'צודקת'. אני רוצה להבין מה היה. כל מי שמכיר אותי יודע שקל מאוד להוציא ממני מידע".
כנות כמו של יוראי? של דוש?
"אני לא דוש, אבל אני כן יותר נחרץ מאחרים. אם אני אחשוב שאת חברה שלי, אני אגיד לך את האמת שאף אחד אחר לא יגיד לך. למרות זאת לא היה קל להיכנס לדמות של יוראי, זה איש מאוד ספציפי. הוא אומר דברים מאוד מוזרים בפנים, אבל בטוח שהוא עושה טוב".
הוא באמת מתכוון לטוב?
"כן, הוא לא דוש. אם הייתי חושב שהוא דוש לא הייתי מוציא אותו טוב, אבל אני חושב שהוא מתכוון לעשות טוב. הוא אומר לדסי שהוא אל-הורי, אבל שהוא יתמוך בה אם היא תרצה להביא ילד לעולם לבד. זה לא דבר יפה להגיד, אבל הוא חושב שזה לטובתה וזה מה שמצחיק. אם הוא היה מודע, זה לא היה מצחיק. אני חושב שאורי גרוס (יוצר הסדרה – א"ו) עשה עבודה מעולה, הוא עשה את זה כיף, קליל, פופי. אני לא הייתי יודע לעשות את זה ככה".
איך התחרות עם שלושת הגברים האחרים בסדרה שמחזרים אחרי דסי?
"נראה לי שאני מפסיד לכולם. כולם שם יותר יפים ממני, גם אושרי כהן, גם תומר קאפון וגם הנסיך" (השחקן האוסטרי-ישראלי רוני הרמן – א"ו).
אתה לא חושב שאתה חתיך, כמו שהרבה מבנות ישראל חושבות?
"אני חושב שהפרצוף שלי הוא בצורת תחת והזקן נותן לזה אווירה גברית יותר ופחות תחתית, אבל לפעמים ב'ארץ' אני צריך להתגלח על האפס, נגיד כדי לגלם את דילן גפן הייתי צריך להיות ילד, והייתה לי הופעה באותו יום. זה קשה להיות תחת על הבמה, אבל אני מתחשל עם זה לאט-לאט".
אז אתה אומר שבתור תמיר, היית מצפה שדסי תבחר באחד האחרים.
"כן. הם אנשים יפים ורהוטים".
אבל אתה גבוה.
"נכון, זה הכי חשוב. ניצחתי בגובה".
נפתחה לי צ'אקרה מטורפת
בר נולד וגדל בתל אביב. אחרי הצבא הוא עבר להתגורר בבאר שבע וסיים תואר בהנדסה באוניברסיטת בן-גוריון, אבל החלום היה ונשאר יצירה. "לא דחפו אותי לזה, זה היה 'בוא נדפדף את הדבר הזה ותתרכז בהנדסה, איפה שיש כסף'. זו מחשבה מאוד הגיונית, במיוחד למישהי כמו אמא שלי שעלתה ממרוקו בגיל 7 ושמו אותה במעברות, הרצון הוא רק שהילד ייצא משם. אני חושב שלא חינכו אותנו נכון, והכסף לא נמצא בהייטק אלא במה שאתה עושה הכי טוב. באוניברסיטה למדתי את תיאוריית הקיפוד. הוא לא הכי מהיר, הוא לא טוב במכות, אבל בזכות הקוצים קשה להרוג אותו. הוא טוב בלהיות קיפוד, אז הוא עושה רק את זה. אם את טובה באנשים - תעבדי באנשים, ואם אתה טוב עם הידיים, אתה תהיה מיליונר מנגרות, אין מצב שהבעלים של איקאה הוא לא הסוטה של הנגרות. אם תעשה את הקיפוד שלך, אתה תצליח ותעשה יותר כסף ממה שהיית עושה בהייטק".
כל כך הרבה אנשים עושים את הצעד ההפוך, עוזבים למשל את העיתונות כדי ללכת להייטק.
"השאלה היא מאיזו סיבה הם חולמים על הייטק. כן, יציבות וכסף זה דבר מושך, איזה כיף לבוא הביתה, לראות טלוויזיה בסוף כל יום, לקום למחרת לעבודה והכסף נכנס בראש כל חודש, אבל לא כולם מונעים מזה. זה בא על חשבון דברים אחרים".
לא הגעת עם לימודים וידע, מאיפה היה לך את האומץ לעזוב עבודה מכניסה לטובת החלום?
"החברה שהייתה לי אז אמרה לי, 'אתה לא יכול להמשיך ככה, יש לך אפשרות להצחיק, אתה צריך לעשות עם זה משהו', אבל זה לא אמר לי כלום. שאלתי, 'מה את רוצה שאעשה?', והיא אמרה לי שאני צריך להתחיל להתנדב. נזכרתי שכשהייתי ילד בכיתה ב' הייתי בבית חולים שלושה חודשים, עשיתי ניתוח אפנדציט והוא הזדהם. בימי שישי הדוסים היו באים לחלק ממתקים, אז אמרתי לעצמי שגם אני אעשה את זה יום אחד. כשהיא אמרה לי להתנדב ישר ידעתי מה אני הולך לעשות, אני הולך לחלק ממתקים בבית חולים. מהרגע שעשיתי את זה נפתחה לי צ'אקרה מטורפת".
מה זה עשה?
"אתה מגלה שיש אנרגיה אחרת לעולם מהאנרגיה של הקפה והמשרד, וזה לא קשור לכסף. האנשים שעובדים בלתת, הם לא גרים בתל אביב והם מצטמצמים איפה שצריך, אז יש להם כסף. אמא שלי גדלה עם 13 אחים ואחיות בשכונה ד' בבאר שבע, לא איפה שמגניב, איפה שיורים, ולא היה חסר לה כלום. אמא שלה טיפלה ב-13 ילדים, ואבא, אני אפילו לא יודע במה הוא עבד, אבל היה להם כסף. הם קנו חיטה ותפוחי אדמה וכל הילדים ישנו בשני חדרים, ואמא שלי מתגעגעת לתקופה הזאת, היה לה כיף. כשהייתי עובד בהייטק, מישהו היה מגיע לריאיון וישר הייתי חושב שמחליפים אותי. מה זו האנרגיה הזאת? כשאתה באנרגיה של יצירה ונתינה, זה חיים אחרים. רציתי לעבור אנרגיה, זה הבסיס, לא לעבוד בסטנדאפ, לא לעבוד במוזיקה. לעבור אנרגיה".
איך ההורים שלך הגיבו לעזיבה של ההייטק לטובת הופעות ברחוב?
"לא סיפרתי להם שאני שר ברחוב ולא סיפרתי להם שעזבתי את ההייטק, רק אחרי שנה, אולי יותר. גם לא הייתה שיחת 'גילינו ש...', יום אחד הם פשוט התחילו לראות סרטונים שלי ועדיין אמרו לי, 'תשמע, הייטק, לא מאוחר לחזור'. אבל אחרי שעזבת את ההייטק כדי לנגן ברחוב בשביל 140 שקל בממוצע ליום, אתה חופשי מבחינה רוחנית. תמיד יש לי עבודה, אני יכול לנגן ברחוב".
הבנתי שאני במקום שאני רוצה להיות בו
ב-2015 עשה בר את הצעד המשמעותי הראשון שלו בתעשייה כשסדרת הרשת "אומרך", שיצר על שני שותפים, הוא ורביד פלוטניק, נקנתה על ידי "וואלה". בהמשך הגיע גם הטלפון מתאגיד השידור הישראלי. "כשהגיעה ההצעה הזו אמרתי, למה שאעבור? מאוד אהבתי את הבוסית שלי, תמר סוקניק, והיא זו שאמרה לי 'לך על זה'. אני מאוד מעריך את מה שתמר עשתה, היא עטפה אותי באהבה, ואז גם שחררה. אני חושב שהעולם נהיה בעדך כשאתה באנרגיה של יצירה ואהבה. אם אתה באנרגיה של הקפאין במשרד, אנשים לא בעדך, אבל באנרגיה השנייה, דברים נפתחים".
כסגירת מעגל, הבניין שבו עבד בר אכלס גם חברת הייטק שאליה הוא ניסה להתקבל בעבר. "אחרי אין-ספור ראיונות התקבלתי, אבל התקשרו להגיד לי שאני לא מתחיל אצלם כי ביקשתי 8,000 ולא 7,000 שקל. הייתי בדיכאון, חשבתי לעצמי, 'עד שהתקבלתי לעבודה, למה התווכחתי איתם על הכסף?'. כשכבר עבדתי ב'כאן', הלכתי לארוחת צהריים עם חבר מהמקום של ההייטק וראיתי את הבוס שלא רצה להמשיך איתי כי ביקשתי 1,000 שקל יותר. הבנתי שאני במקום שאני רוצה להיות בו. זה קוסמי, אני רואה אותם בכל צהריים, יכולתי להיות איתם אבל אני פה, עושה את מה שאני אוהב, אומנות והתנדבות, בייחוד שלא הרווחנו הרבה".
במסגרת העבודה ב"כאן" יצר בר את אופרת הראפ "עלייתו ונפילתו של שם טוב האבי", שכללה את מיטב הראפרים בישראל וסיפרה על אדם מן השורה שמתמכר לסמי הרדמה אצל רופא השיניים ומתוך ההזיות הופך לזמר טראפ מקועקע ופרובוקטיבי. בעזרת השירים מתח בר ביקורת חברתית על עולם ההיפ-הופ הקלאסי, כולל נשים חשופות ישבן והעלמות מס. היצירה זיכתה אותו בפרס אלבום השנה של אקו"ם, ובהמשך הוא הוציא את אלבום הבכורה "החופש הגדול" ובו גם כלל שיר לזכר הבטום זרהום, מבקש מקלט מאריתריאה שנורה בטעות בפיגוע בתחנה המרכזית בבאר שבע.
לפני ארבע שנים הגיעה ההזדמנות הגדולה הבאה - טלפון מיוצרי "ארץ נהדרת". "זה משהו שאפילו לא פיללתי אליו. זו לא היכולות שלי, זה לא היה במאוויים שלי. עם הזמן גיליתי שאני יכול גם לחקות, אבל לקח לי זמן לחשוב אם זה הגיוני, לא אמרתי 'כן' ישר כי אתה לא רוצה להתבזות. זה בית טוב עם אנשים טובים, אוהבים ונחמדים, בחרו אותם מסוג מסוים. אין שם דיוות".
אין תחרות על זמן מסך?
"אני לא במלחמה, אין לי מחשבות כמו 'בפרק הזה הייתי, בפרק הזה לא', כי אני יודע שתמיד יש לי לאן ליפול. אז אולי היום יהיה מוזר לנגן ברחוב, אבל נניח שיש מלחמת עולם וכולנו נוודים, יש לי מקצוע שאי אפשר לקחת לי. זה המקצוע האמיתי שלי, זה הלחם והחמאה, כי צריך בשבילו אומץ. לא כולם עפים על הנגינה שלך, אבל פעם ב... מישהו יושב מולך ומסתכל במשך 20 דקות. אני אפילו לא יודע מי אלה האנשים האלה, מאיפה יש לך 20 דקות? בסוף הוא גם נותן לך שטר של 50 שקלים, וזה הכסף שלך להיום".
אתה משאיר כסף לאומני רחוב בעצמך?
"מאז שיש את האפל-פיי אני לא מסתובב עם ארנק. מעניין איך הם חיים היום כשאין לאף אחד מטבעות, מה, מעבירים בביט? בחו"ל, כשיש לי מזומן, אני תמיד שם והרבה. בתאילנד שמתי מאות באטים".
יש לי חורים בקרקפת ופריחה בזקן
השנה האחרונה בחייו של בר כללה כאב ועצב לצד רגעים של אור ושמחה. מתחילת המלחמה הוא מתנדב עם פצועים בבתי החולים ומשתתף באופן פעיל במחאה ובמאבק להחזרת החטופים. אחת מהתצפיתניות החטופות, נעמה לוי, היא בת דודתו מדרגה שנייה. לצד זאת, באוגוסט הוא נישא לבת זוגו בשש השנים האחרונות, מאיה אופיר. "ישראל זה המקום שלי ואני עולה או יורד איתו, וצריך לדאוג שהוא ישתפר ולא ילך ויהיה יותר גרוע. העבודה שלי היא בעברית, כל ה'קיפוד' שלי הוא בעברית. אני לא יכול להצחיק יוונים, לא יכול להצחיק תאילנדים. הקהל שלי הוא ישראלי והמוזיקה שלי היא מאוד פוליטית, אני מתעסק בפוליטיקה ובמחאה לא מעט".
יכול להיות פה יותר טוב?
"כן, אבל צריך לשנות את איך שאנחנו בוחרים, צריך להביא אנשי מקצוע. אם שר החקלאות יהיה האדם שהכי מבין בחקלאות ולא מתעסק בפוליטיקה, אלא במקצוע ובמומחיות שלו, אנחנו נהיה במקום טוב יותר".
המלחמה פגעה במשפחה שלך באופן אישי. איך אתה מתמודד עם זה?
"העבודה שלי בשנה הזאת היא לשמח את בני הדודים שלי, זה מה שאני יכול לעשות. הלכתי להפגנות של החטופים, אבל אני כבר לא יודע אם זה מועיל. אני שמח ש'ארץ נהדרת' עושה הרבה למען החטופים ומזכירה את זה כל הזמן, אני גאה להיות חלק מזה".
איך השפיעה עלייך ההתנדבות בבתי החולים?
"הגוף שלי חטף מהמלחמה. לבקר את הפצועים בשיקום זה קשה, כל התנדבות משפיעה עליי מאוד, אני חלש מזה, יש לי חורים בקרקפת ופריחה בזקן. אומרים לי שזה סטרס, אבל אני חושב שזה חרטא. הרפואה לא יודעת הכל, אז הם אומרים 'סטרס'. אני חושב שזו מכה של שוק, אולי עצב. אני לא יודע, אבל זה לא נכון להגיד סטרס. אני גם לא חושב שזה עודף עבודה. זה לא בגלל זה".
סטרס נגרם מדברים מודחקים בגוף. אם ראית פצוע במהלך התנדבות ומיד אחר כך רצת להופיע, הנפש לא עיבדה את החוויה וזה מתבטא ויוצא בדרכים אחרות, כמו אובדן שיער.
"אז אם ככה, אז כן. אתה רואה אדם בלי אצבעות בכלל, עם יד אחת, בלי רגליים, הוא מדבר איתך רגיל במיטה שלו, אבל זה לא רגיל. המחשבה הזו מציפה, אני מנסה להבין אם הוא מעכל או לא, אם הוא שמח לפגוש אותי, מנסה לדבר איתו על דברים רגילים, אבל הדבר הזה נשאר. אם שאר היום שלי היה חופשי אז הייתי יכול לדבר עם עצמי שנייה על מה שראיתי, אבל אני יוצא מהשיקום ומקבל טקסט של 'ארץ נהדרת' שצריך לשנן עד מחר. אין לי זמן לחשוב, זו הבעיה. אולי מכאן החורים בראש".
בזמן שהדמות שלו ב"בקרוב אצלי" מגדירה עצמה כאל-הורית, בר מעיד שהוא ישמח להביא ילדים לעולם בקרוב, ולא אחד-שניים. "במציאות אני אשמח לדאוג לעצמי לילדים, נראה לי שאני רוצה איזה שמונה".
כיאה לסטנדאפיסט. הולך בהשראת ישראל קטורזה ורשף לוי?
"אני חבר טוב של קטורזה ואני רואה את כמות הילדים שם, כמה שמחה. איך שהייתי אצלו בפעם הראשונה אמרתי, 'טוב, אני רוצה שמונה ילדים זריז', זה העושר האמיתי. מה אני אעשה כשאהיה זקן, אסע לחו"ל עם אשתי? יהיה לי משעמם איתה, ואתה רוצה להיות זקן שמותר לו ללכת לדיסנילנד כי הוא עם ילדים, ואז אתה גם לא נחשד בפלילים. כשאתה עם ילדים אתה יכול להיות דביל, ואני רוצה להיות דביל ולשמוח איתם, לעשות צחוקים, אבל אני קצת מבוגר, אז צריך להזדרז. צריך ללחוץ שם על הגז".
צילום: שי פרנקו | סטיילינג: אייל חג'בי | איפור ושיער: נוי חורי | הפקה: טל פוליטי