אילנה דיין, שכבר 25 שנים עומדת בחזית תוכנית התחקירים "עובדה", זכתה היום (9.3) בפרס מפעל חיים בתחום הטלוויזיה בטקס פרסי האקדמיה לטלוויזיה שנערך בצהריים במתחם האירועים Evenu באייר פורסט סיטי. בנאום הזכייה הזכירה דיין את העיתונאים רון בן ישי, שיקבל ביום העצמאות הקרוב את פרס ישראל, ואת משה נגבי, שהלך לעולמו לפני כחודש וחצי.
"דמוקרטיות לא קורסות בן לילה", אמרה דיין בנאום קבלת הפרס בדברה על תפקיד העיתונות בישראל, "אבל הן דועכות בחושך, והתפקיד שלנו הוא לוודא שאף אחד לא יצליח לכבות את האור". דיין התייחסה גם לאמון הציבור במוסד העיתונות ואמרה, "קורה שאנחנו טועים, מועדים... ברור שכדאי לפקפק בבחורה מהטלוויזיה או בכותרת בעיתון", אבל הפצירה: "תאמינו לנו בגלל שהעיתונות נועדה לשרת את הנשלטים, לא את השולטים... אנחנו בוחרים צד, אבל לא לפי מפה פוליטית, אלא לפי העובדות. זה מפעל חיינו". היא הודתה לרשתות השידור שהעניקו ל"עובדה" חופש מוחלט, לצוות התחקירנים, הכתבים, הכותבים, העורכים והבמאים שעבדו בתוכנית וקינחה גם בתודה לבני משפחתה, בהם אמה ואביה המנוח, שהניחה שהיה אומר "מי היה צריך את כל זה".
שוחחנו עם דיין זמן קצר לפני קבלת הפרס.
איך זה מרגיש לקבל את הפרס?
אני מניחה שיש משהו טיפה מביך בכותרת הזאת "מפעל חיים", גם כי זה טיפה זקן, וגם כי מסמן סוג של סוף. בשני הדברים אני מנסה לכפור. מצד שני זה תמיד מחמיא וזה תמיד כיף. בעיקר בעיקר במקרה שלי, זה שהמפעל הוא "עובדה", ולכן מבחינתי זה סוג של מתנה, רוח גדולה במפרשים של כולנו, של כל החבורה הזאת, של אנשים שאני נורא אוהבת להיות איתם ולעבוד איתם ולעשות איתם טלוויזיה. החיבור הזה לאנשים עושה את הפרס הזה עוד יותר משמח.
את מרגישה שזה משהו שמסתכל אחורה, או דווקא יעזור לכם להמשיך קדימה?
אני מאוד מקווה שיש קדימה, אני מקווה שגם הפרס, וגם הדברים שאנחנו עושים יעזרו לנו להמשיך. אבל הבעיה במקצוע שלנו זה שאנחנו לא היחידים שקובעים.
יש תחקירים מסוימים שאת גאה בהם במיוחד?
אני אדבר דווקא על משהו שקרה השבוע, שידרנו את הכתבה על אברה מנגיסטו, הבחור הצעיר האתיופי שחצה את הגבול לעזה לפני שלוש שנים וחצי, כתבה של נעמה פרי. כשהתחלנו לעבוד על הסיפור הזה, אני ידעתי עליו בדיוק את מה שרובנו יודעים, שהיה פעם בחור כזה, אמרו עליו שהוא מעורער בנפשו, הוא חצה את הגבול לעזה, אף אחד לא יודע יותר מדי ובפעמים שראינו את המשפחה שלו אז ראינו את אמא שלו, שבקושי מדברת עברית, מכונסת בתוך עצמה, ובעיקר ראינו כמה הסיפור הזה גדול בכמה מידות על המשפחה הזאת. בניגוד למשפחות אחרות שנקלעו לסיטואציה דומה, וזאת תמיד סיטואציה קשה, אין למשפחה הזאת מלכתחילה את הכוחות להילחם.
כשיצאנו מחדר העריכה אתמול לפנות בוקר, גמרנו לערוך את הדקה האחרונה של הכתבה, ובדקה האחרונה של הכתבה רואים את יונית, בחורה מהקהילה האתיופית שהיא פעילה מאוד במאבק להצלתו של אברה, יושבת באוטו ומדברת למצלמה של הסמארטפון שלה, אחרי שהיא פגשה בפעם הראשונה את החייל שהיה שם כשהכל קרה, והיא מתפרקת לגמרי מול המצלמה, והיא נזכרת בשיר של לוריין היל, זמרת היפ-הופ שחורה, ויונית מתחילה לדקלם לעצמה, היא הרי מדברת לסמארטפון שלה את המילים של השיר, "is my life cheap? is it to be wasted?", ובעריכה אתה יכול לתת לזה פתאום כוח, כי השיר עצמו עולה בפול ווליום, ואז יש קאט לקלוז אפ של אמא של אברה. ואז אנחנו מראים את אברה בסרטון הצה"לי, שזה היה הגילוי שלנו, רואים אותו מתרחק לכיוון עזה. כשהסתכלתי על זה אמרתי, איזה מזל שהכלי הזה, הטלוויזיה, כשהיא במיטבה, נותנת לנו אפשרות לתת לאמא של אברה את הרגע שלה בקדמת הבמה, בלי שהיא צריכה לדבר הרבה, בזכות השיר ובזכות הדימוי מהסרטון הצה"לי.
ככה הרגשתי גם כשעשינו לפני 22 שנה את הכתבה שבה בפעם הראשונה סופר בטלוויזיה הסיפור של חטיפת ילדי תימן. ככה הרגשתי כששידרנו את הכתבה של בן שני, כשבפעם הראשונה נחשפו היומנים של רון ערד מהשבי והמכתבים שהוא כתב לתמי בין שורות מודפסות של ספר שנתנו לו. ככה הרגשתי כשפעם הראשונה לוחמים שהיו באסון השייטת סיפרו לעמרי אסנהיים על הקרב הנוראי הזה שבו רוב הכוח שלהם נמחק. ככה הרגשתי כשראיתי את הסרט של רוני קובן, על הגננת מחדרה שאימצה ילד סודני ואז סבתא שלו הגיעה מחו"ל, וקיבלה אותו, אבל הגננת המקסימה הזאת נאלצה להיפרד מהילד שהיה פתאום כל עולמה.
הרגשתי ככה בפעם הראשונה כשאיתי אנגל חזר ממפגש עם הרוצחים של דאע"ש, שאנחנו יכולים להביא לצופים מפגש בלתי אמצעי, מתווך בידי איתי אנגל, ולא כתבה בסי.אן.אן עם מישהו שהם לא מכירים. ככה הרגשתי גם כשישבתי מול המפכ"ל לאחרונה והבנתי שקורה משהו. הבנתי שהאיש הזה נחשף לבורות של שחיתות שאף אחד מאתנו עוד לא מתחיל להבין אפילו את העומק שלהם, וזאת הסיבה שהוא מדבר ככה, במין תחושת דחיפות.
עם זאת, בשביל שהפעלת הרגש לא תהיה סתם מניפולציה אתה צריך לעשות מאמץ אדיר בהרבה מאוד שדות. להשיג אינפורמציה שהיא לא בנאלית, מרואיינים שהם לא בנאליים ויכולת לא בנאלית לדובב אותם, והמאמץ הגדול בחדר העריכה, לספר את הסיפור בצורה לא בנאלית, וגם אסתטית, מפעילה את הרגש אבל לא מניפולטיבית. אני חושבת שאין כתבה אצלנו, זה אולי יישמע מטורף, אבל אני חושבת שאין כתבה אצלנו שאתה סופר את שעות העבודה של כל מי שמושקע בה, אין כתבה שלא הושקעו בה אלף שעות עבודה. זה סתם מספר עגול שאני זורקת עכשיו, אבל אני בטוחה שאין כתבה שלא עבדנו עליה לפחות אלף שעות.
בג"ץ סרן ר', ההגדרה של "עיתונות אחראית", שהרחיבה את ההגנה על פרסומים עיתונאיים מול תביעות דיבה. את מרגישה שזה משהו חשוב שעשית בקריירה?
הייתה שם הבנה של בית המשפט העליון, שאם עיתונאי מדווח משהו שיש בו חשיבות ציבורית ועניין ציבורי, אם הוא ממלא את חובתו לדווח ועושה את זה באופן אחראי ומנומק, אז יש הגנה על הפרסום. אם אני מרגישה שזה משהו חשוב? זה משהו שנכפה עלי, שלא אני עשיתי, אבל בסוף התוצאה היא משהו שאני כן מאוד גאה בו. אבל אני חייבת להגיד שזה נוגע אצלי בנקודה רגישה, כי המאבק הזה לא היה מאבק קל.
חלק מהיתרון הגדול בעבודה ב"עובדה" זה שאנחנו עובדים בפרופיל מאוד גבוה, אנחנו נוכחים מאוד, החיסרון של זה, זה שאתה כל הזמן בקו האש. גם המלחמה על האמת שלנו בפרשת סרן ר' הייתה בפרופיל מאוד גבוה, וזה לא תמיד היה כיף. אבל אני מאוד גאה בתוצאה, פסיקה שנותנת את מה שהשופטים קוראים לו 'מרחב נשימה', שהוא קריטי לעיתונות ובטח לעיתונות חוקרת, אם אנחנו רוצים שעיתונאים ישאפו לפרסם ולא יירעדו מפחד. וחשוב להגיד, כל זה בלי שאנחנו נותנים רישיון להרוג או רישיון לחפף או רישיון להתרשל או רישיון לשקר או לשדר דברים מסולפים בזדון, זה לא.
נחשפנו בתקופה האחרונה להרבה פרשיות של השפעות חיצוניות על התקשורת, לדוגמה החקירות על היחסים של ראש הממשלה עם וואלה וידיעות אחרונות. הרגשת בעבודה שלך לחצים מהסוג הזה?
יש לנו איזה סוג של שמורת טבע, בוודאי נדירה בתקשורת הישראלית, שמורה נדירה של עצמאות עיתונאית מוחלטת. עכשיו יש לחצים במובן הזה שאנחנו שיודעים שאנשים שאנחנו עומשים לשדר עליהם כתבות, בין אם זה ראש הממשלה, טייקון עסקי, קצין בצבא או עורך דין בכיר. רובם לא זוכים לכתבות שהן תשדיר שירות, הרבה פעמים הם לא יושבים בחיבוק ידיים, וצריך להתמודד עם הלחצים האלה. אז אנחנו לא חווים לחצים מסוג של מה שאנחנו יודעים שקרה בשנים הרעות ב"וואלה" או ב"ידיעות אחרונות", ובפורמט אחר זה קורה ב"ישראל היום", מקומות בהם עיתונאים מהשורה חוו חוויות מאוד קשות, אז לא היו לנו לחצים כאלה.
אבל אני חושבת שיש לנו חובה לעסוק בזה, להיות מודעים לכך שיש עיתונאים שעובדים בתנאים מאוד שונים משלנו, ונהנים מהרבה פחות עצמאות, זה משהו שאנחנו צריכים להיות מודעים לו. אנחנו צריכים להיות אסירי תודה על החופש העיתונאי שניתן לנו, ובנוף הישראלי זה לא משהו שהוא מובן מאליו.