ג'וליאנה מרגוליס, השחקנית האמריקנית-יהודייה, עומדת לצד ישראל כשתעשיית הבידור בארה"ב ממעטת להשמיע קול ברור. אמש (שבת) היא סיפרה ב"חדשות סוף השבוע" על מאמצי ההסברה, ועל ההחלטה לפעול למען ישראל. "לא יכולתי להפסיק לחשוב על סבא וסבתא שלי ועל מה שהם עברו", שיתפה כשנשאלה על השבת השחורה.
מרגוליס "אימצה" את החטופה ירדן רומן שמוחזקת ברצועת עזה, כדי שתוכל להפיץ את הסיפור שלה. בניו יורק היא נפגשה עם אחיה, גילי. "כל אחד מאיתנו כאן בארה"ב מאמץ שבוי", תיארה, "זה שבשביל להפוך את הסיפורים שלהם לאישיים, אמיתיים. כל היום אנחנו מפיצים את הסיפורים".
"היא נתנה לנו כל כך הרבה אנרגיה ותקווה", שיתף גילי. "וזה חשוב מאוד עבורנו לדעת שמישהו עם פלטפורמה כל כך גדולה, מוכן לשתף את הסיפור כדי לעזור לנו, בתור משפחה אבל גם בתור ישראלים". הוא סיפר על אחותו: "ירדן היא אדם מאוד ביישן, היא מופנמת. כשאנחנו פוגשים אנשים והם אומרים: 'כשירדן תחזור, אנחנו נפגוש אותה', אני אומר: 'לא, היא לא תפגוש אתכם'. אבל את ג'וליאנה היא כן".
את יכולה להחזיר אותי לבוקר השבעה באוקטובר כשאת שומעת לראשונה על החדשות מישראל?
"אוי, אלוהים. אני לא יכולה לדבר על זה בלי לבכות. זה היה סוריאליסטי לשמוע על מה שקרה לכם. זה היה מחריד ומפחיד ולא יכולתי להפסיק לחשוב על סבא וסבתא שלי ועל מה שהם עברו. אני באמת חשבתי בתמימותי שהעולם יתמוך בנו בשעה שבה אנחנו מתאבלים, אבל לא כך היה".
"אני חושבת שהיהודים במדינה הזאת הרגישו שהם ממש לבד", סיפרה מרגוליס. "היינו חייבים לעשות משהו, כלומר לעשות את כל מה שביכולתנו כדי לתמוך בכם בשעה הזו".
אבל במקרה שלך זה לא היה רק הבעת תמיכה - החלטת לפעול. לא היה רגע של היסוס?
"אלו ששומרים על שתיקה שותפים לפשע, וזו פשוט מי שאני - אני לא יכולה פשוט לעמוד ולצפות בזוועות האלו בלי להשמיע את קולי, ולומר 'זה לא בסדר'. זה לא שקפצתי לעשות משהו אמיץ, עשיתי את מה שאני עושה בתור בן-אדם".
"אני יודעת שאני עומדת בצד הצודק של ההיסטוריה", הבהירה. "ואני מעודדת את כולם לעשות את אותו הדבר".
את מתוסכלת מהעובדה שאפילו עכשיו חלקים בהוליווד עדיין לא מבינים?
"קשה לי לקלוט את זה שהתעשייה שלי לא עמדה מאחוריי, שהיא לא צרחה ודרשה שייעשה צדק, ושהיא לא הגנה על כולנו. זה היה מאוד מייאש אני לאט-לאט מעכלת את המציאות הזו בחודש האחרון. רבים מאיתנו כאן, במדינה הזו, מרגישים את הכובד של מה שאתם כולכם מרגישים, ואנחנו נושאים בנטל הזה יחד איתכם".
האם האנטישמיות הגואה משפיעה עלייך באופן אישי?
"בהחלט. הרטוריקה היא כל כך חזקה ומחרידה. אני גרה מאוד קרוב לאוניברסיטת ניו יורק, וכשאני מוציאה את הכלב אני תמיד מודאגת. אני דואגת ואני מפחדת. אני גם מכירה את עצמי, אז אני יודעת שאם אני אראה מישהו תולש מודעה של אחד החטופים אני פשוט אגש ואעשה משהו. אני לא רוצה לאגור בפנים כעס, אני רוצה לחנך אנשים".