כוכב הילדים טל מוסרי לא נח. מאז שבעה באוקטובר הוא מסתובב ברחבי הארץ, בין הופעות במלונות למפונים מהצפון לבין חיזוק חיילים פצועים בבתי חולים. אותם חיילים הם מהדור שגדל על ערוץ הילדים ועל הופעותיו של מוסרי. כך גם חיילים רבים שנפלו בקרב, עליהם מוסרי מקבל הודעות עם סיפורים ותמונות בהן הוא מצולם איתם מילדותם.
היום (ו'), המנחה התראיין בתוכנית "גלית ואילנית" ועצר את הדמעות בזמן ששיתף על אותן תמונות שהוא מקבל מאז התחילה מלחמה, על גידול ילדיו במציאות הקשה ועל תפקידו במערכה. "הבטחתי לא לבכות. לאחרונה כשאני מתראיין וכל פעם כשאני עוצר, אז הדמעות באמת זולגות מעצמן", סיפר. "אני לא ידעתי עד כמה התפקיד שלי חשוב, של אומנים שמגדלים פה כל כך הרבה דורות של ילדים".
"אני מרגיש כמו ליצן רפואי מאז שבעה באוקטובר", המשיך מוסרי לתאר את תקופת המלחמה עבורו. "אני פתאום מבין את התרופה והמרפה שיש למקצוע שלי, את השליחות הזאת כשאני מופיע להורים וילדות וילדים. לראות אותם שמחים, שולחים הודעות או באים אחרי הופעה, מחבקים ואומרים תודה על זה שלרגע אחד הם חייכו, שמחו וגם שכחו. אני מודה שמאז השבעה באוקטובר אני לא עוצר, אני כמו מכונה שרצה מהופעה להופעה, מילד שמפונה בצפון לילדים שהמשפחות שלהם כרגע נמצאות בעזה ואני מנסה לתת כמה שאני יכול".
איך מתכוננים למפגש עם הילדים מהעוטף?
"אין דבר שמכין אותך לפגישה כזאת. באתי למפונים במלון ובסוף ההופעה ילד אומר לי: 'ראיתי בחדשות שהבית שלי הופגז. החתול שלי שם, אני לא יודע אם הוא בסדר'. המפגש עם הורים וילדים מרגש אותי. בימים כאלה, כל אחד שפוגש את האנשים האלה זוכה למפגשים מרגשים ומשמחים. אני גם אומר תודה, כי בסוף אני באמת מוצא לעצמי גם את התרופה לנפש שזקוקה לריפוי. חיילים זה ילדים שלובשים מדים וקסדה ונותנים להם נשק, הם הגיבורים הכי גדולים שיכולים להיות. אבל רגע לפני הם היו באולפן כשצילמתי את ערוץ הילדים ורק רצו להצטלם או חתימה, פתאום אני מקבל הודעה שהחייל הזה הוא באמת גיבור והוא כבר לא איתנו. כמו גל אייזנקוט ז"ל שפגשתי אותו בערוץ הילדים ונתתי לו כל מיני משימות והוא רצה להצטלם, פתאום אתה מקבל את הבשורה. זה קורע וזה שובר. אני לא מתפרק בפני קהל, לפעמים אני שר עם החיוך והדמעות באמת זולגות. הם הילדים והילדות של כולנו, זה אנשים שפגשת במהלך הדרך והלוואי שנהיה ראויים להם".
איך אתה מסביר בבית לילדים שלך את המצב?
"אני מודה שמאוד קשה להסביר את זה, אין לי מילים. הדוגמה האישית שלי ושל אשתי שגם אנחנו רוצים תשובות להרבה שאלות וגם אנחנו כועסים, עצובים, המומים ומופתעים. אין לי הרבה תשובות. אני מצלם הרבה מאוד דברים במהלך המלחמה הזאת, אבל לא חלמתי שאצלם סדרה. לערוץ הילדים יש אח קטן, 'ערוץ יו-יו', אנחנו מצלמים בעקבות המלחמה ובעקבות כל כך הרבה חרדות של ילדים ומצוקות נפשיות. גדל כאן דור עם תחלואי נפש שאנחנו עוד לא מבינים. הסדרה היא לילדות והילדים הקטנים וגם להורים".
כן מצליחים לקחת את החודשים האלה ולכוונן את התוכן למה שמתרחש.
"חייבים, מצד אחד רוצים לתת לילדים את האסקפיזם. אנחנו בחופש הגודל, החג של הילדים, אני לא זוכר חופש גדול כזה. גם השיר 'הייפ קרו' הוא ניסיון לשמור על השגרה. יש מסורת שערוץ הילדים מוציא את שיר הקיץ שכל הילדים מזמזמים ורוקדים איתו. מצד שני, אתה רוצה לתת לילדים והילדות גם תוכן שהוא חשוב ומרפה ואי אפשר להתעלם מכל מה שקורה".
אתה לא רק מתעסק עם ילדים מפונים וערוץ ילדים, אתה גם בתיאטרון. איך אתה מצליח?
"נכון, אני חושב שכרגע אני בארבע הצגות במקביל, אני בא עכשיו מ'קזבלן'. אתמול בערב בהצגה כל כך מרגשת, אירחנו את גיבור ישראל עמית בר שנפצע בג'באליה ואיבד ריגל. הדבר הראשון שהוא חלם וביקש, בעודו מאושפז בטיפול נמרץ, זה להגיע ולראות הצגה. החלום שלו זה להיות שחקן, פגשתי אותו מאחורי הקלעים והוא שאל אותי שאלה שאני לא מפסיק לחשוב עליה: 'לדעתך יש סיכוי שיהיה גם שחקן עם רגל אחת?'. הבטחתי לא לבכות, אנחנו עושים מה שאפשר בתוך מציאות הזויה וקשה, מנסים לעשות טוב. אני חושב שזה התפקיד שלנו - לבוא ולעשות טוב, לחבק, לשיר, כל אחד מה שהוא יכול. אנחנו מרגישים את הקהל ואנחנו שותים את האהבה הזאת, יש בתיאטרון מפגש מיוחד - אני רואה איך כולם רוצים לשבת ביחד לצחוק או לבכות, בסוף הצגה הקהל לא רוצה ללכת הביתה. זאת מתנה שאני אומר עליה תודה כל יום".