Legendary
זה היה פחות או יותר עניין של זמן עד ש"המרוץ לדראג" - שהחל את דרכו כתחרות חביבה ואינפורמטיבית בערוץ נישה והפך, ברבות השנים, לאימפריה בינלאומית של תוכן מבוסס דראג, ומשתרע היום גם על שורת תוכניות בת ומופעים חיים מצליחים - תקבל חיקוי טלוויזיוני. ו"לג'נדרי", על כל היתרונות שלה וכל הייחוד שלה, היא גם החיקוי הזה. היא מיועדת לקהל מיומן שאוהב ללמוד מונחים חדשים, היא מרימה ומרוממת תרבות להטב"קית (תוך כדי שהיא מרוויחה ממנה לא מעט), ומדגישה היטב את הסיפורים האנושיים של המתמודדים בה. והיא גם כיפית, צבעונית, מקורית ומסוגננת, ומלאת מונחים מקצועיים וקאצ'פרייזים שיזלגו אט-אט לדיבור השוטף של צופיה… בדיוק כמו "המרוץ לדראג".
"לג'נדרי" היא תחרות ווגינג, שמבוססת על תרבות המועדונים הלהטב"קית שצמחה במחצית השנייה של המאה העשרים, וכוללת תחרויות ידידותיות למחצה בין "בתים" - חבורות של רקדנים, אקרובטים, כוריאוגרפים, אופנאים ועוד המון יוצרים בתחומים שונים, שפועלים יחד מקצועית ולעתים קרובות גם חיים יחד במעין משק בית שיתופי. בכל פרק ניצבים בפני הבתים (חובבי "פריז בלהבות" יזהו מיד חלק מהשמות כמו נינג'ה, גוצ'י ואבוני) אתגרי ווגינג שונים, וצוות שופטים בוחן את הופעתם ודן אותם להצלחה או כישלון. אין ציונים ב"לג'נדרי" רק תחושת בטן מיידית: נפלנו מהרגליים או שלא. בסוף כל פרק זוכה אחד מהבתים בגביע הצטיינות, ואחד מהצוותים מודח.
הפורמט של "לג'נדרי", אם כך, איננו בגדר תגלית, אבל התוכנית מבוצעת בהמון חן ובהרבה אהבה לסיפורים שמסופרים בתוכנית. כלומר, לא בטוח שבסוף הפרק תדעו הרבה יותר על ווגינג וההיסטוריה שלו, אבל מדובר עדיין במוצר מהודק וסופר מהנה לצפייה, עם מתמודדים מתוקים שרק רוצים להאיר בזרקור על השדה האמנותי שהם פועלים בו. לא מדובר במהפכה, אבל כן ב-50 דקות שבועיות מרשימות, מותחות ומהנות. ובימינו זה המון.
Love Life
מכירים את זה שממש קשה להיות רווקה בת עשרים ומשהו בניו יורק? אה, כן? זאת אומרת, ממש מכירים וגם ראיתם כבר עשר סדרות שעוסקות בקושי המסוים הזה? כי "לאב לייף" היא בדיוק זה - לא פחות ולא יותר - וזו חתיכת באסה. הדרמה הקומית הזו, ואני משתמש במילה "קומית" בצורה נדיבה מאוד היות ואחוז הרגעים המשעשעים פר פרק הוא מהנמוכים שראיתי, עוסקת בחייה של דארבי (אנה קנדריק, שעוד נגיע אליה), צעירה מוכשרת ודי נאיבית שחוזרת בכל פרק לזוגיות אחרת מההיסטוריה הפרטית שלה ומנסה להבין למה הזוגיות הזאת לא הפכה לסיפור האהבה הגדול שהבטיחו לה, למרבה האירוניה, בסרטים ובסדרות.
הפרקים של "לאב לייף" אינם גרועים בצורה יוצאת דופן, אבל העלילות בהם דלות ורפטטיביות, הדמויות כאילו מעודכנות ומגניבות אבל בעצם קלישאתיות ולא מפותחות (האם יש לדארבי שתי חברות מגניבות ולא לבנות, שמעודדות אותה "ללכת על זה, גירל"? בהחלט כן), והקריינות שמודבקת לסיפורים איננה חדה, מעניינת או אפילו אינפורמטיבית, ונראית כמו ניסיון להרוויח מההצלחה של "500 ימים עם סאמר". שזה בסדר, אלמלא היה "500 ימים עם סאמר" סרט בן יותר מעשור. והמדהים הוא ש"לאב לייף" כל כך מרוצה מהפיצוח המיושן הזה, שהיא נראית כאילו כל רגע היא תרים את זרועותיה באוויר ותיתן לעצמה כיף.
השילוב הזה בין מותג האיכות של HBO והסטאר פאוור של אנה קנדריק היה אמור להיות בונקר, ו"לאב לייף" היתה אמורה להיות הסדרה המדוברת הראשונה של HBO מקס. למצער, התוצאה הסופית היא אוסף סיפורים בינוניים שמסופרים בשוויון נפש ומשוחקים על ידי מישהי שצריכה לעשות שיחת עומק עם הסוכן שלה אחרי הליהוק לסדרה הזאת. הרי קנדריק היא לא רק אישה שמעולם לא פגשה מחליק שיער שהיא לא מאוהבת בו, אלא גם פרפורמרית מקסימה ומוכשרת, אבל דארבי בפרט ו"לאב לייף" בכלל הן שיעמום בייסיקי שמסריח לשמיים מרוב פוטנציאל מבוזבז.
שתי הסדרות עלו ב-HBO Max, ומשחררות פרקים חדשים מדי שבוע. שתיהן לא נרכשו עדיין לשידור בישראל