כמה: הביקורת נכתבה אחרי פרק אחד
איפה: yes Edge
המלצת tvbee: לצפות, גם ככה אין מה לראות כרגע בטלוויזיה
פוסי/ורדון נוטפת יוקרה, אבל רק בערך. וזה, בעצם, הסיכום הטוב ביותר עבורה, וגם עבור האיש שעומד במרכזה - הכוראוגרף האגדי, הבמאי זוכה האוסקר, האלכוהוליסט המתפקד וה-וומנייזר ששום אישה עם חולשה להקלשה לא יכלה להגיד לו לא בשנות ה-60: בוב פוסי. צפייה בכל קטע שפוסי חיבר לו כוראוגרפיה, או הצצה בסרטים המעטים שביים, תחשוף את החיבה שלו ליפה ולמלוכלך בו זמנית. למוגבה, הנשגב והנאצל ביותר, אבל גם למטונף, הגופני והשבור בחוויה האנושית. בואו נתחיל בדוגמה קטנה, מתוך נשקיני, קייט (Kiss Me, Kate), שפוסי גילם בו תפקידון קטן, ובדרך לא דרך שכנע את המפיקים לתת לו לעשות בעצמו את הכוראוגרפיה לאחד הקטעים:
היתה זו כוהנת הרוח והחומר פריס הילטון שסיכמה: That's hot. וכמו הכוראוגרפיה שלו, גם פוסי עצמו, כפי שהוא משתקף בסדרה פוסי/ורדון, הוא אדם מסוכסך. מצד אחד, סוף שנות ה-60 הן הפּיק המקצועי שלו, והוליווד מרותקת לסגנון הריקוד ששכלל בעשורים הקודמים. מצד שני, הוא מגיע לתקופה הזו אחרי הכישלון הכלכלי של צ'ריטי המתוקה, סרט מוזיקלי שביים על פי מחזמר (שגם אותו ביים) מברודווי. על פי המבקרים, לצ'ריטי המתוקה היה את כל הפוטנציאל להצליח, אבל חסר לו דבר אחד: כוכבת מופלאה בתפקיד הראשי, ורצוי שתהיה זו הכוכבת המקורית מברודווי - גוון ורדון. באותן שנים, ורדון ופוסי היו חשמל. הם כוח אמנותי מוערך ואהוב, והשילוב ביניהם, כצמד יוצרים שמשמשים מוזות מתחלפות האחד עבור השני, הוכיח את עצמו בסרטים ומחזות זמר דוגמת Damn Yankees (שפוסי חיבר לו כוריאוגרפיה, ו-ורדון שיחקה בו תפקיד ראשי).
על רקע כל זה, פוסי/ורדון מנסה לספר כמה סיפורים. ראשית, זהו סיפור חזרתו לגדולה של פוסי. הסדרה מתחילה כשהוא יוצא לביים את קברט, גם הוא עיבוד קולנועי למחזמר מברודווי. ספוילר: הוא יזכה במאה אוסקרים, אז אין מה לדאוג. אבל עד אז, פוסי, בגילומו של סם רוקוול, יעשה הכל כדי להחריב את היחסים האישיים שלו עם ורדון, שמשחקת מישל וויליאמס. מערכת היחסים של השניים היא אחת מנקודות החוזקה של פוסי/ורדון. רוקוול הוא, אה... אחלה, אם אתם בעניין שלו, ו-וויליאמס, לדעתי, היא אחת השחקניות המעולות של זמננו ואישה שבאופן כללי צריכה יותר זמן מסך. הכימיה שלהם כבני זוג ותיקים, שלא מצליחים להפריד את האישי מהאמנותי, ואת שניהם מהפרופיל הציבורי שלהם, היא כימיה מעניינת. הם מגיעים לפוסי/ורדון כצמד עייף - אבל רעב. זה לא שהם רוצים להצליח עם קברט - הם פאקינג חייבים.
נקודה נוספת לטובת הסדרה היא השחזור התקופתי. אם אתם לא חובבי מחזות זמר קולנועיים, תוכלו פשוט לעוף על האסתטיקה המוקפדת, התלבושות היפהפיות והתפאורה המושקעת, אבל אם גודלתם על ידי מיוזיקלס, יש סצנות שלמות בפוסי/ורדון שיגרמו לכם להתרגשות פיזית כמעט. הדקדקנות הזו מזכירה מאוד את הסדרות של ריאן מרפי, בעיקר את אויבות: בטי וג'ואן, שניסתה גם היא לחקור את אחורי הקלעים של צמד קולנועי אייקוני.
אבל פוסי/ורדון לא העתיקה ממרפי רק את הצד החיצוני (ואת הליהוקים היוקרתיים), אלא גם את המלודרמה, ואת התבניות הסיפוריות השחוקות למדי. אם הסדרה רמזה לכם, באמצעות דיאלוג מסורבל להפליא, שלפוסי יש עבר של בגידות - היו בטוחים שהוא יחזור שוב לצבוט לכם בישבן לפני סוף הפרק. אם הזכירו בתחילת הפרק שוורדון היא-היא גאונת המחול האמיתית שלא זכתה לקרדיט שמגיע לה בזירה השוביניסטית של הוליווד בשנות ה-60 (נכון, אגב), אל תטעו: הנימה הזו תחזור עוד פעם, פעמיים ושלוש במהלך הפרק.
כי בסופו של דבר, יותר משעניין את רשת FX ליצור סדרה איכותית, נראה שהם התלהבו מסך כל הרכיבים שהוצגו להם. הם שמעו את ההבטחה שבפיץ' ("סדרה שתיראה מעולה, שתביא למסך שחקני קולנוע, שתעסוק בסודות שלא יפה לספר על הוליווד מפעם") ופחות או יותר עצרו והחתימו את היוצרים על חוזה. פוסי/ורדון, כרגע, היא סדרה עסיסית, כיפית ומספקת, אבל גם כזו שמתעדפת דרמה וקיטש על פני אמינות, היסוס, סקסיוּת בסיסית או קונפליקט דרמטי אמיתי. שזה, אגב, הכי להבין את פוסי, אבל גם לא להבין אותו בכלל.