לא יודעת מה אתכם, אבל לי זה מרגיש כאילו חיה ומור נמצאים בירח הדבש הזה כבר שלושה חודשים. ומה אפשר לומר - חופשה בוואל דיזר מעולם לא הייתה מהנה פחות. עד עכשיו הייתי די סבלנית כלפי המצוקה המתמשכת של מור, אבל אני חייבת לומר שבפרק ששודר אתמול (ראשון) פקעה סבלנותי. הוא קיבל pass זמני אצלי, בשל הקושי המובן להסתגל לסיטואציה כה ביזארית, אבל זהו. פג התוקף. וזה לא שאפשר לבוא למור בטענות על מה שהוא מרגיש - כי מה בדיוק הוא יכול לעשות עם זה - אבל אפשר להסכים שההתנהגות שלו בלתי נסבלת.
מי שדווקא כן סובלת את ההתנהגות הזו היא חיה - ספק זוגתו לסימולציה, ספק המטפלת - שאומנם מתעקשת איתו על עניינים עקרוניים פה ושם, אבל בגדול מכילה הרבה יותר ממה שהיא אמורה להכיל. ולפני שנדבר על ההכלה, אני רוצה להקדיש רגע לעניינים העקרוניים. הראשון הוא הניסיון לנער את מור מהפסיביות שלו, שמשאירה אותה תלויה באוויר. חיה צודקת בנקודה שהיא מעלה מולו בתחילת הפרק: אפשר להגיד "אני רוצה שתבואי" ואפשר גם להגיד "אני רוצה להיות לבד", אבל להגיד "תבואי אם את רוצה" זה ביג נו נו. זה על אותו משקל של לעשות הכל כדי שהעובד שלך יחליט להתפטר במקום פשוט לפטר אותו, רק כדי להסיר אחריות.
והעניין השני הוא כמובן עניין בית הכנסת. תקציר האירועים: חיה הודיעה למור שהיא מצפה מבן הזוג שלה להגיע לבית הכנסת של אבא; מור יצא מכליו והבהיר לה שהוא לא מוכן לעשות את זה מתוך אילוץ, וגם הוסיף שהיא לא אמורה לתעדף את אבא, אלא את בן הזוג (אולי זה נכון, אבל זה לא כל כך משנה במקרה הזה, כי אתה, אדוני, לא בן זוג). סוגיית הדת היא סוגיה מורכבת, וקשה לקבוע מי צודק ומי טועה (אם בכל זאת אני צריכה - שניהם צודקים ושניהם טועים, ואיזה מזל שכל זה היפותטי). אבל בבחינת האמרה "כפייה דתית" שנזרקה לאוויר, אני דווקא מעוניינת לזנוח לרגע את הדת ולהתמקד בכפייה, כי היא סלע המחלוקת האמיתי. כלומר, ברור שמור לא רוצה להתפלל לפי דרישה, אבל הוא בעיקר לא רוצה להיות עם חיה לפי דרישה. וברור שחיה רוצה שמור יבוא לבית הכנסת, אבל בעיקר היא רוצה שהוא ייתן לה הזדמנות, גם אם זה אומר שהיא תצטרך להכריח אותו לעשות את זה.
ולמרות שמור מנוכר ומנותק, ולמרות שהוא הרים את הקול (כמה פעמים), ולמרות שמגיע לה יותר מזה - חיה נשארת. והאמת היא שבשלב הזה זה כבר קצת מביך לצפות בה משתדלת ככה. היא עדיין קוראת לו "מאמי", עדיין נצמדת אליו, מנסה לדובב אותו, לעודד אותו, משקרת לו שהיא בכלל לא מרגישה לבד (אגב, נדמה לי שיותר משהיא רוצה *אותו*, היא רוצה את מה שהוא מגלם עבורה: סיכוי לאהבה. אבל זו כבר שיחה ליום אחר). חיה לא מוותרת, ומור רק ממשיך להתרחק - ושוב, אי אפשר לשנוא אותו על זה שהוא מתקשה, אבל אפשר לבקר את האופן שבו הוא מנהל את הקושי שלו. אגב הוא ברע לא רק כי נשבר לו מהמצלמות, ולא רק כי הוא מקנא בה על קלות ההתמסרות שלה, אלא גם כי התוכנית שלו לא עובדת: באופן מודע או שלא, הוא מנסה להמאיס את עצמו על חיה כדי שהיא תהיה זו שתיקח את המושכות לידיים ותיפרד ממנו בעצמה. אבל היא, כמה מצער, כבר מדברת איתו על ילדים משותפים.
בינתיים במרבלה, אור ובר כבר נראים כמו שידוך קצת פחות מושלם - אבל לדעתי מה שראינו שראינו בפרק של אתמול אלה לא ניצנים של בעיות גדולות שעתידות לבוא, אלא בסך הכל חריקות של התחלה. את הימים הראשונים של אור ובר ביחד הכי מתבקש להגדיר בתוך ימים של בדיקת גבולות והצבתם, כשרוב הזמן אור הוא הבודק ובר היא המציבה. קודם כל, כי אור 100% בקטע ובר עדיין מבררת. שנית, נראה שבאופן כללי היא פשוט אדם פחות קל ממנו. לא שהיא אדם קשה - אבל יותר קשה לה להרגיש בנוח; הוא, לעומת זאת, נראה כמו אדם שקשה מאוד לעצבן אותו, בעיקר בנסיבות הנתונות.
אז מה היה לנו בינתיים ברשימת ה-don'ts של בר? היא מבקשת שאור לא יסתלבט עליה, שלא ייזום הפגנות חיבה בפומבי, ושלא ינהל שיחות שלמות בספרדית כשהיא נמצאת לידו ולא יכולה להבין שום דבר. אפשר להתווכח על הדרישות שלה כקונספט (כלומר, לדון בשאלה האם זה מוצדק או מסרס), או להביע דעה על כל אחת מהדרישות לגופה (האיסור על דחקות - קצת מכביד, האיסור על שיחות בספרדית - לגמרי מתבקש). וכמובן, אפשר גם לעזוב את בר בשקט ולדבר על כמה מתישה הנוכחות הפרפורמטיבית של אור במצבים מסוימים, או על כמה הוא חייב ללמוד ליהנות גם משתיקה, או על זה שההומור שלו הוא הכל חוץ ממשעשע.
אבל אולי כל זה פחות רלוונטי לזוגיות שלהם עצמה. דבר ראשון, כי אור לא כל כך נסער מספר החוקים המדובר: זה לא היה תלוש אם הוא היה מתבאס, אבל הוא דווקא מגיב אליו באופן חיובי. אז כן, הדינמיקה ביניהם יכולה להיתפס כמקרטעת, אבל נדמה לי שזה בעיקר בגלל שאנחנו רגילים לראות אנשים רומזים (או מתרחקים בפאסיב אגרסיב), בזמן שבר פשוט מבקשת באופן ישיר. ובאשר לאור והבדיחות? אותי, כאמור, זה היה מרתיע - אבל אני לא הכלה, ונראה שבר דווקא כן צוחקת ממנו. לסיכומו של דבר, נראה לי שאחרי שהם יבצעו את כל ההתאמות הנדרשות, הם כן יוכלו להיות זוג טוב.
מן הראוי היה להקדיש רגע או שניים גם למינדי ואסף - בכל זאת, לא התראינו תקופה - אבל אני באמת לא יודעת מה להגיד עליהם. כלומר, אני עדיין לא מבינה את הזוגיות הזו. או אם לדייק: אני מבינה למה אסף בקטע של מינדי, אבל אני לא מבינה למה מינדי בקטע של אסף. וה"למה" שלי הוא לא כדי לומר שאי אפשר להתאהב באסף (אני בטוחה שאפשר), אלא כדי לומר שלא ברור לי מה גורם למינדי, באופן ספציפי, להתאהב בו. אם כי, בהתחשב בתוכן השיחה שלה עם גלעד, זה נראה לי פחות כמו התאהבות ויותר כמו קראש. ככה או ככה, הם כבר פורקים חפצים בדירה החדשה שלהם בירושלים, קרוב לנתי החמוד אבל הרחק מהנטורל הביטאט של אסף. עכשיו, כשהם עוזבים את הפנטזיה הרומנטית ונכנסים לחיים האמיתיים, יהיה מעניין לראות מה ינצח: ההתרגשות או החששות.
נסיים עם איילה ושחר, שמתמודדים עם מצב שהוא קשה הרבה יותר מכל המצבים שצוינו כאן למעלה, ואני חייבת לומר שהם עושים את זה בצורה הכי יפה ורגישה שאפשר. ירח הדבש שלהם נקטע עקב הבשורה הקשה בדבר מות אביו של שחר, ואיילה מגיעה לפגישה אצל גלעד כשהיא מוצפת וכואבת. היא כואבת קודם כל בשביל שחר, אבל בעידודו של גלעד היא נותנת מקום גם לכאב שלה בשבילה. מיותר לציין שהסיטואציה שבה היא נתונה מורכבת מאוד. מצד אחד היא קשורה לשחר, ומצד שני היא לא יכולה - או במילותיה, לא רוצה - לשאת עוד מוות. מצד אחד ברור לה שזה גדול ממנה, שהיא לא העניין כאן, ומצד שני - איך היא יכולה שלא לחשוב על עצמה?
לצד השאלה הזו, יש שאלות שעוד יעלו בוודאי בהמשך, בדרך כזו או אחרת: האם איילה תבחר להמשיך את התהליך, ומה לגבי שחר. ואם שניהם יבחרו שכן, איך ייראו 42 הימים שלהם בתוכנית - והאם יהיה להם מקום גם לבניית זוגיות, לצד כל העצב. מה שבטוח זה שבינתיים הם כאן אחד בשביל השנייה. איילה בשביל שחר, עם חיבוקים גדולים ותמיכה רגשית והומור בריא; וגם שחר בשביל איילה. כן, למרות שהוא איבד את אבא שלו. אלה הימים הקשים בחייו ועדיין הוא מצליח לראות מעבר לעצמו, ולהבין - באמת להבין - גם את מה שעובר עליה.