גיא ומתן: מתן, חבל על הזמן שלך
אחת מהחברות של גיא מתמודדת עם הסינדרום הקלאסי של האנשים הרגישים: היא מושקעת לחלוטין בקשר עם הבחור שהיא יוצאת איתו, אבל הוא עצור יותר ולא מעניק לה את הטוטאליות שהיא הייתה רוצה. גיא, בתור מי שמכיר היטב את עמדתו של הצד הקריר, מציע לה הצעה שאפשר לפרש בשתי דרכים: א. שיטת פעולה בריאה – לפגוש אותו באמצע. ב. שיטת פעולה מפוקפקת – לרסן את עצמה, להראות פחות אהבה כי מסירות זה מוריד. מתן, שיושב לצד גיא במכונית בעת שזה מקליט את הנאום שלו, מתרגז על המסר המפוקפק; הוא הרי חווה בימים אלה ממש את הסטראגל של הבחורה ההיא, ובשלב מסוים הוא כבר לא יכול להתעלם מהפיל שבחדר; הסיטואציה כל כך מגוחכת שמתן מתעקש - ובצדק - להפוך את השיח העקיף הזה לשיח ישיר.
ניסיונות התוכחה הנואשים של מתן לא יהפכו את הקערה על פיה, וגם לא הנטייה שלו להתרפק על חזהו של גיא בכמיהה בלתי נשלטת למגע שאינו מזדמן. אבל על זה נדבר מאוחר יותר: קודם כל, מתן עושה ניסיון נוסף לכבוש את ליבו של בן זוגו, ויוזם ארוחת שישי זוגית אותה הם יבשלו יחד. כשהם עומלים במטבח, צמודים זה לזה או מלקקים בחושניות את הכפות ואת הממעכים, הם נראים כמו פרסומת לאפליקציית היכרויות; אבל אי אפשר לשכוח את החמסה שנשברה. אפילו הצ'ילי קון קרנה השוקולדי של מתן (מתכון אליי, בהול) לא מעודד את גיא להתנפל עליו בתשוקה, להראות חולשה – במקסימום הוא מנשק אותו נשיקות קצרות, ותמיד בפנים חתומות.
מתן כבר שבע: גם מהארוחה הנאה אבל בעיקר מתפקיד הרודף. בשש בבוקר, כשגיא עוד ישן, הוא כבר מעשן סיגריות בסלון ומסביר למצלמה שהוא מרגיש שמשהו תקוע. הוא חולק את התחושות האלה גם עם גיא, שמודע באופן חלקי ליחסי הכוחות אבל מביע רגישות מינימלית בסיטואציה; גיא עוטף את התכלס שלו בהסברים מסורבלים, אבל האמירה פשוטה וכואבת – "אין מה לעשות, כזה אני וכזה אשאר". דני, מצידו, מנסה להרגיע את מתן ולהבהיר שלכל אחד יש קצב אחר, אבל הבעיה כאן לא מסתכמת בהיותו של גיא מאופק יותר, עם זה עוד אפשר היה להתמודד. גיא הוא, פשוט וכך, אדם הרבה פחות רגיש ורגשי ממתן. וכפי שזה נראה עכשיו - מתן לעולם לא יצליח להרגיש ביטחון בזוגיות הזו, שגורמת לו באופן עקבי להרגיש שהוא נחות, או לפחות, שהוא מזיע ממאמץ.
מתן כבר מאוהב בגיא עד מעל לראש. אם זה לא היה ברור עד עכשיו, אנחנו מקבלים את הגושפנקא הרשמית לכך כשהוא מתמוגג ממראהו של גיא מחזיק בידיו תינוק. וכמובן, כשהוא חוטא בפליטת פה מסגירה – "בן זונה, אני אוהב אותו, אה... אני מת עליו" – ומתנגש בתריסים מרוב לחץ. מתן רוצה שיעופו עליו, ובפרט - הוא רוצה שגיא יעוף עליו. אבל אני בספק אם קיים בעולם בחור שיפיל את גיא מהרגליים, שיגרום לו להשתגע, להתבלבל; אם אכן קיים בחור כזה, הוא ככל הנראה מוצלח יותר מגיא בכל אחד מתחומי החיים, וכמובן בלתי מושג עבורו. זה לא המקרה עם מתן. וגיא לא עומד להשתנות: מתן לא צריך לבזבז את הזמן שלו בלנסות ולשנות אותו. מגיע לו הרבה יותר טוב מזה, הוא מכיר בכך בעצמו. עכשיו הגיע הזמן להסתלק משם.
מאי ומשה: ביחסים יש גם מתוק וגם יבש
אז, בנמל יפו, הכמעט-אידיליה של מאי ומשה התנפצה לרסיסים. מאז הם כבר טאטאו את הרצפה, אבל מאי יודעת שאם מחזיקים פנס ביד ומסתכלים מקרוב עדיין אפשר למצוא שברי זכוכיות. לכן, כשהיא ומשה נוסעים יחד לצימר בצפת העתיקה, היא מגיעה בגישה זהירה ובלי יותר מדי ציפיות, מוכנה מראש לטלטלה הבאה. עכשיו, בחופשה הרומנטית, עליהם לבנות מחדש את הקשר – אבל הפעם מחומר נוצץ פחות, וכזה שלא נשבר גם כשהוא נחבט בקרקע בחוזקה.
כבר אמרתי ואגיד שוב – מאי ומשה הם זוג טוב. לכן, לא מפתיע אותי לראות שבניגוד לתחזית שלהם עצמם, הם דווקא מתענגים על כל רגע בחופשה המדוברת. ביקב של הזוג החרדי החביב, הם שותים יין ש – כמה סמלי – נקרא "שלום בית", שכן הוא מתוק ויבש באותה המידה, ממש כמו חיי הנישואים; בשכשוכית הפרטית, הם משחקים במשחק שאלות אישיות שלגמרי אמור לסכסך ביניהם אבל דווקא מקרב אותם זה לזו (ומשה אפילו שולח את כף רגלו אל החזה של מאי. לוהט). בטיול שלהם בטבע, מאי מפחדת לטבול במים הקפואים של נחל עמוד, אבל משה – בעדינות ובלי להלחיץ אותה לרגע – מעודד אותה להתגבר על הפחד ולהתמסר לחוויה. והכי חשוב: לאורך כל החופשה, הם לא מפסיקים לצחוק (ומשה כבר מכריז שהוא מתחיל להתאהב). תגידו מה שתגידו, לזוג הזה יש פוטנציאל ענק.
עידית ורפאל: לפעמים צריך לעשות עניין מדברים
מתברר שהפן רומנטי-מיני ביחסיהם של עידית ורפאל חוסל עוד בסמוך לחתונה, כשמכל המחמאות שבעולם בחר רפאל לכנות את עידית "מקסימה". עכשיו רפאל כבר השכיל ולמד שרצוי להשתמש בסופרלטיבים אחרים, ועדיין קשה לי לדמיין תרחיש שבו מרחק של מטר וחצי לא מפריד ביניהם. 14 ימים כבר עברו והם עוד לא הצליחו למצוא סיבה טובה יותר להישאר ביחד מלבד העובדה ששניהם ציונים מאוד. שניהם, יחד ובנפרד, שטים על מי מנוחות: לא ממריאים לשמיים, וגם לא מגיעים לנקודת שבירה. אגב, בהינתן הפרשנויות השונות שלהם לסיפור האהבה האפי של אחותו של רפאל ושל זוגתה, מתברר שבין רפאל לעידית יש פער: עידית מייחלת לאהבה ממבט ראשון, ורפאל מייחל לאהבה שצומחת מתוך חברות טובה.
אבל הם לא ינברו בפער הזה, ספק אם אפילו יגרדו אותו מלמעלה, הם רק ימשיכו לברבר על ארץ ישראל השלמה כדי לא להעז להיות פגיעים. אפילו כשרפאל משוחח עם יעל אודות הילדות העשוקה שלו, מספר סיפורים קשים מנשוא על נער צעיר שמחפש את אביו כשזה בכלל לא מעוניין להימצא, הוא לא מניד עפעף; הניסיונות של יעל לחלוב ממנו קצת אמוציות, או לכל הפחות לעמת אותו עם הניתוק שלו, נוחלים כישלון חרוץ. אבל כדי להוכיח ליעל ולעצמו שיש בו רגש, הוא מחליט להכין לעידית עוגיות טחינה; לנסות ולשמח אותה, לייצר תחושה של בית. עידית, במקום להתלהב מהמחווה, מציינת בפניו את כל הכשלים של העוגיות בזה אחר זה.
ברור למה עידית עושה את מה שהיא עושה. היא לא שואפת לבאס את רפאל או להתנשא מעליו: כשהיא יורדת על העוגיות של רפאל, היא לא רגועה; היא מתעסקת ללא הרף בחולצה שלה, וכל רצונה זה לעצבן אותו קצת, להקניט אותו, להוציא ממנו *משהו* - בתקווה לא מודעת שאולי זה מה שיעשה את הסוויץ' וילבה ביניהם את האש. זה לא קורה, כמובן. "אנחנו לא אנשים של דרמה", הם מסבירים ליעל בפגישה המשותפת, וכמוה, גם אני מתפללת לאלוהיי הריאליטי שהשניים האלה יתחילו לעשות עניין מדברים.
ליאור וקטיה: די, תיפרדו מהמצלמות ותניחו לנו
בשלב זה אני באמת מתקשה להבין מדוע ליאור וקטיה מתעקשים להישאר בתוכנית. הרי כל אחד מהם כבר ויתר על דירתו הקודמת, המילה "אהבה" כבר נזרקת לאוויר, ובקצב הזה כנראה שחבילות הקונדומים הריקות כבר נזרקות לפח. אם הזוגיות של ליאור וקטיה באמת כל כך מושלמת, לא ברור לי למה הם לא אומרים ביי-ביי למצלמות וממשיכים לחיות את חייהם המשותפים בשלווה ובנחת. בכל זאת, כל דקת מסך משעממת שלהם באה על חשבון דקת מסך מעניינת יותר של אחד מהזוגות האחרים!