בשלב מסוים היה נראה שזה לא יגיע לעולם, אבל אחרי 40 שנה במדבר וכ-500 פרקים בערך, אנחנו נכנסים סוף סוף לישורת האחרונה של העונה. חמישה זוגות יצאו לסופ"ש הרומנטי רגע לפני ההחלטה ועל אף שכולם ממשיכים להפגין נכונות ותקווה, אפשר להרגיש מי יצאו מחוזקים מהתהליך ומי כבר מתחילים לתכנן את הפרידה. רוב הסיכויים שכולם יחליטו להישאר, לפחות מתוך נימוס (שרונה אמרה כן לליאור, למען השם), אבל ההחלטה עצמה פחות חשובה. מרגישים את האווירה, אלה שמתחילים לפתח רגשות ואלה שאומרים את המילים הנכונות אבל כבר לא יכולים לראות אחד את השנייה.
אחרי שכל התהליך הם התמודדו עם פערים במידת הרצון וההיקשרות, קארין ואיתמר הגיעו לבסוף לנקודת איזון - לשניהם כבר אין כוח או עניין, ושניהם נושאים שק כבד של תסכולים על הצד השני. הפער היחידי ביניהם כרגע הוא בכמה כל אחד מהם משקר לעצמו. קארין כבר הפנימה שזה לא הולך לקרות. היא לא תגיד כלום, נראה שהחליטה למשוך עד הסוף באי רצון. מבחינתה היא נמצאת עם בחור שדחה אותה, שלא עף עליה כמו שמגיע לה. היא תגיד שהכל טוב, תעשה פרצוף חמוץ ואז תגיד שוב שהכל טוב. עוד כמה ימים זה ייגמר.
נראה שלאיתמר קשה יותר להשלים עם הכישלון. הוא ממשיך לשכנע את עצמו שהם מתאימים ומחוברים ושכל הכעסים והאנרגיות הרעות הם רק אתגר שהם יצמחו ממנו. הוא חושב שיוכל לנהל את הסיטואציה בצורה אופטימלית, אבל מבחוץ קל לראות שכבר נמאס לו. נמאס לו מהלחץ, מהשתיקות, מהפרצופים, מהצורך להניע כל הזמן את הזרימה החיובית. זאת הבעיה של איתמר, הוא מרגיש שהוא שולט ברגשותיו ובדרך שהם יבואו לידי ביטוי, אבל הרגשות לא שואלים אותך איך להתבטא. הניהול האופטימלי מביא לחוסר מודעות וחוסר התמודדות. קארין מרגישה את הטינה שהוא מנסה להסתיר, כמו שהוא מרגיש את שלה. כל אחד מהם מנסה לקבור את המשקעים, והפאסיב אגרסיב חוגג מכל הכיוונים. למרות שאמרתי שכולם יגידו כן בסוף, אני מתחיל להטיל ספק אם הם יחליטו להגיע ליום ה-43.
גם שני ודני החתן עברו בדרך לא מעט עליות ומורדות, וגם הם מגיעים לישורת הארוכה במורד תלול למדי. דני החתן סיים את הסיבובים סביב עצמו ומתחיל להבין שהספקות גוברים על התקווה והרצון. אחרי ההתקרבות בערבה, החזרה של החששות של דני שברה גם את שני. היא לא יכולה להמשיך לדחוף ולהתקרב כשהוא כל הזמן משדר צורך עז להתרחק. היא כבר לא חושבת על דרכים לבנות את הקשר אלא רק מנסחת שוב ושוב את נאום הפרידה שלה. מגיע לה יותר, היא שווה, היא חזקה, היא יודעת מה היא רוצה. לעומתה, נראה שדני החתן לא יודע בכלל מה הוא רוצה, והדרך שבה הוא מתמודד עם השאלה מתחילה להיות מביכה. ריקוד החרדה סביב אלבום החתונה לא היה מחמיא ובכלל, יעשה טוב דני החתן אם לפחות בסיום התהליך ימצא בעצמו את הכוח להיות החלטי.
מהצד השני של הספקטרום, הזוגות המתאהבים הזכירו לנו שוב כמה זה לא מעניין לראות זוגות מאושרים מדברים על הזוגיות שלהם. ניצן ומנו הצטרפו לעינת ולירון בגזרת החפירות שעוברות מעל ראשי כמו רעש לבן. שני הזוגות ניסו לספר לעצמם ולנו את סיפור היחסים שלהם, דמיינו עלילה קסומה שלא ממש באה לידי ביטוי. עינת ניסתה למכור לנו איזו דרך ארוכה שעברו מאז ירח הדבש, עדיין לא מעכלת כמה מעט זמן מסך היא הולכת לקבל. גם ניצן ניסתה למכור איזה סיפור על מה שלמדה בדרך, נשבע שניסיתי להקשיב אבל לא הצלחתי לשמור על ריכוז. היא ומנו סיכמו את התהליך שלהם כניצחון על המאץ' בטינדר, נושא שלא הוזכר מאז הבוקר שאחרי החתונה. קיצר, נעבור לשי והדס.
אני לא מצליח להבין את הדס, כמה שאני לא מנסה (להגנתי ייאמר שלא ניסיתי יותר מדי). לא ברור אם היא רוצה, לא רוצה, מתחילה להרגיש התחלה של משיכה או פשוט למדה להירתע יותר בנימוס. היא הפתיעה כשהזמינה מסאג' זוגי ואפילו ליטפה לו את היד תוך כדי. היא המשיכה את משחק המגע של יעל וחשבתי שראיתי בעיניה משהו שונה. גם שי הרגיש את זה, שאל אם יש התקדמות והיא הסבירה שהרתיעה נעלמה לגמרי. המסר לכאורה אופטימי, אבל אם מישהי הייתה אומרת לי את המילה רתיעה בהקשר הזה, לא הייתי שומע שום דבר אחר. גם אם זאת סתם המילה שנשארה לה מהשיחות בתחילת הקשר, השימוש במילה לא מעורר בי יותר מדי אופטימיות.
המסר המשיך להיות עמום בסופ"ש הרומנטי. היא מדברת על חיבור והתקרבות, אבל בודקת מיד את המיטה הזוגית. לא ברור האם זה מעין פלרטוט מוזר שסיגלו לעצמם לאורך הדרך, או שהיא עדיין מנסה לשמור על מרחק בצורה הכי נחמדה שהיא יכולה. ואם באמת מדובר רק ברצון לא לפגוע בשי, יכול להיות שהיא תגיד "כן" בסוף רק כדי להגן על רגשותיו (מי אמר שרונה וליאור?). סטטיסטית, הייתי מהמר שהם יחליטו לסיים כמו כולם. על האינטואיציה כבר ויתרתי עם השניים האלה. אין לי מושג לאיזה כיוון ההדס נוטה, מה היא חושבת ומה לעשות, כששי נכנס לבית עם הלוק של הכובע והשיער הפזור, קשה לחשוב על שום דבר אחר.