כשיעל בכתה, לא שאלתי למה. על פניו, הרגע לא היה דרמטי במיוחד. בן פתח את המעטפה והתרגש לשבריר שנייה. הוא עצם את עיניו וכשפתח אותן נעצב פתאום, משא כבד של עצב שקע על פניו. הוא דיבר על הקושי לשמוח בלי להיזכר באובדן ומבטו התאזן, חזר לאותה מתינות רגועה למראה שהוא רגיל לשדר. ואז יעל בכתה. לא שאלתי למה, בכיתי גם אני איתה.
בן נדל לא הרשה לעצמו לשמוח, אבל גם לא להתפרק. דווקא במהירות שבה חזר לשדר עסקים כרגיל, ראית פתאום את אותו ילד בן 13, שנאלץ פתאום לשאת יותר ממה שילד אמור לשאת. להיות חזק כשהכל סביבו מתפרק. הוא לא הרשה לעצמו לבכות, אז בכינו בשבילו. אביו נטל את חייו בגיל בו הוא נמצא עכשיו, השאיר אחריו אישה וילדים. אפשר להבין את הפחד העמוק שמפריע לו להתחיל לחיות באמת את החיים, ובעיניים אפשר לראות את העצב שמלווה אותו. לא היה משתתף שנגע בי ככה עוד לפני החתונה, שכל כך רציתי שיהיה לו טוב. אבל ככל שהתקדם הפרק, התחלתי לחשוש דווקא מאותן תכונות שגרמו לי להתרגש.
לפני שנדבר על מנור בר-טוב (ויש על מה לדבר), נקפוץ לחופה: הכלה הגיעה, פרשה את ידיה לחיבוק והוא אימץ אותה אליו בחיבוק חם. הוא עטף אותה בידיו הגדולות וקבר את פניו בשיערה. "שלום משוגעת", "שלום משוגע". הוא החזיק אותה חזק, היא לא ניתקה את החיבוק והם נשארו צמודים רגע ארוך, אולי ארוך מדי. זה לא היה חיבוק אחד, אלא שני חיבוקים שונים שדבקו יחד. החיבוק של מנור היה חם, אבל עדיין בגדר מחוות שלום נימוסית. החיבוק של בן לא היה נימוסי בשום מידה, הוא היה אינטימי בצורה מכבידה. כשהוא אימץ אותה לתוכו, הרגשתי כאילו הוא נאחז בחבל הצלה, מתחנן שתיקח ממנו את כל הכאב.
אולי אני רק משליך ומפריז בפרשנות, אולי זאת סתם הצורה של עיניו שגורמת לי לדמיין עצב גדול. בן הגנן הוא אדם מטפל, זה ברור מעיסוקו שדורש הכלה אינסופית, ומהחום השקט שהוא מקרין. אבל כשהוא פגש את הכלה המיוחלת, התברר עד כמה הוא גם מחפש מישהי שתטפל בו. מנור, האדריכלית האנרגטית, נבחרה כמי שתרים אותו מהדכדוך, אבל לא ברור אם יש לה מספיק מקום בתוך כל האישיות הגדולה שלה, להחזיר לו את החיבוק העמוק שהוא צריך. היא חמה ומאירה, אבל היא חיה בסיפור משלה ולא בטוח שתצליח להתמודד עם הדרמה הכבדה שנפלה לחיקה.
מנור ירשה מאביה את הלשון המשוחררת והחזיז בישבן. היה מצחיק לראות אותו מתאר עד כמה קשה למצוא לה חתן, ואותה מתארת אותו כמרים אבל מביך, כי מדובר בעקרון באותו בנאדם. הייתי ממשיך לתאר את האישיות הייחודית של פצצת האנרגיה שמעידה כי שימור בניינים זורם בדם שלה, אבל אקצר ואומר שמנור היא בחורה ססגונית, ונסתפק בכך. היא התאימה לשיער הפלטינה שמלת חאליסי כל כך מובהקת שאפילו אבא שלה הבין את הרפרנס. עלתה לחופה, ראתה את עיניו הרכות של בן ומצאה בתוכן את כל מה שהיא מחפשת. גם הוא כאמור מצא בה את כל מה שחיפש. אבל משום מה, במקום לשמוח אני מרגיש מדוכדך, ובעיקר מפחד לראות מה יקרה כשיגלו כמה גדול ועמוק המקום שכל אחד מבקש מהשני למלא.
לפני החתונה מעיין תיארה את הקושי שלה להתמסר ועכשיו אנחנו רואים אותו מתממש
מהצד השני של האוקיינוס ההודי (נניח), עומרי נתקל באתגר דומה, כשהולך ומתברר כובד המשא שמעיין תדרוש ממנו לשאת, אבל הוא מצדו לא ממש שם לכך לב. גם בירח הדבש הם ממשיכים באותה דינמיקה מפוצלת שאפיינה את החתונה. האווירה הקסומה בסיישל לא משחררת את החומרה שנפלה על עיניה של מעיין אחרי החתונה. היא כל הזמן מסתכלת עליו במבט בוחן, מנסה להבין אם הוא מחויב מספיק, אמין מספיק, מתאים מספיק. היא תיארה את הקושי שלה להתמסר ועכשיו אנחנו רואים אותו מתממש. זאת לא המעיין שהכרנו לפני החתונה. היא עדיין נחמדה ונעימה, היא לא מדגישה את החשדנות, אבל גם לא משחררת אותה לשנייה.
למרבה המזל או לרוע המזל, לא נראה שעומרי מרגיש שמשהו אינו כשורה. הוא מדבר על הנטייה שלו להתאהב במהרה ולאבד עניין באותה מהירות, בלי לראות כמה רגישה הנקודה עליה לחץ. הוא מספר איך במערכות יחסים הוא מעמיד פנים במקום להגיד שלא טוב לו, ומרגיע אותה בדרך הכי פחות מרגיעה בעולם, "על זה באתי לעבוד בתכנית". השאננות של עומרי נוגעת גם בבעיה בסיסית יותר שעלתה מהאינטראקציות הראשונות שלהם. לצופים הוותיקים, נקרא לזה "בעיית שרונה וליאור". עומרי הוא בחור מקסים, באמת, אבל הוא לא ממש בקצב שלה, אין לו את החדות המתאימה. הוא בא נקי לתהליך, הוא בטוח בעצמו ובאמת נראה מחויב. אבל דרך העיניים הבוחנות שלה, הוא עושה קצת רושם של ילד קטן. זה לא משנה אם זה נכון או לא, מה שחשוב זה שהיא תרגיש שהוא בוגר ואמין מספיק. ככל שהיא מסתכלת, גם אני לא בטוח אם הוא מספיק בשבילה, ואם הוא באמת יכול למלא את התפקיד.