רציתי לומר שהזוגות "עייפים אך מרוצים" אחרי מפגש הזוגות, כי זה מה שאומרים כשחוזרים מאירוע חווייתי, אבל הפעם העייפים לא מאוד מרוצים והמרוצים בכלל לא התעייפו. ליעד ולימור, מצד אחד, מתחילים לדון בסצנת הנטישה ההיא, והפעם מנקודת מבטו של הננטש; רק במכונית בדרך חזור ליעד מרשה לעצמו לכוון את הזרקור אל רגשותיו שלו ואפילו לפלוט קללה עסיסית. לימור הנבוכה מצליחה לגייס התנצלות, אבל שום דבר כבר לא יעזור להם להשתקם. מהצד השני של המתרס נמצאים כמובן ליאור וקטיה. הם לא מאושרים כי הם למדו משהו ממפגש הזוגות, חלילה, אלא כי עכשיו אף אחד לא יכריח אותם יותר לדבר עם אנשים זרים על הצרות שלהם (הצרות של האנשים הזרים, אובייסלי) והם חופשיים לחזור לוואקום הזוגי שלהם. הם עוד מעזים למנוע מצופי חתונמי את הדבר ה"מעניין" היחיד שקרה בדרך חזור, הנשיקה הצרפתית, וזה כבר באמת גובל בחוצפה.
מעין מאוהבת בבן, בן מאוהב בניו יורק (כלומר, ברווקות)
וישנם שאר הזוגות, שנמצאים איפשהו על הסקאלה שבין עייפים לבין מרוצים. נתחיל מבן ומעין: הקרבה הפיזית שלהם אמנם עוררה את קנאתם של כמה מהזוגות האחרים, אבל אנחנו, שנמצאים בסוד העניינים, מבינים שממש אין במה לקנא. אם תרשו לי להתפייט, בן הוא כמו המזוודה הישנה שבבעלותו, בעלת הגלגלים המקרטעים-גם-ככה, ומעין היא תכולת המזוודה, המלאה עד אפס מקום. כשהמזוודה העמוסה - כלומר, הזוגיות - עומדת ללא ניע, היא נופלת; כדי לשמור עליה יציבה, צריך להחזיק אותה בכל רגע נתון או לדחוף אותה קדימה. אבל המזוודה בידיים של בן, והוא, וול, פשוט לא ממש רוצה לעשות את זה.
עכשיו, כשבן טס לחמישה ימים לניו יורק, הפער ביניהם זורח במלוא תפארתו - מעין מתרגשת מעצם קיומו של בן, ובן לא מתרגש מעצם קיומה בחזרה. כשבן מתקשר למעין לראשונה, בזמן שהיא בעיצומו של ערב סושי עם חברות, היא ממש לא יודעת את נפשה. הוא, מצידו, נראה כאילו הוא מבצע מטלה. אגב, כשהוא אמר לה "אני מאוהב" ואז השלים באיחור ל"בניו יורק", זה לא היה תמים. הוא הרי ידע שהיא תשתגע מהפאוזה ותתענה מהמילים שיבואו אחריה.
כשמעין מספרת למצלמתה האישית על שיחת הווידיאו ההיא, היא שוב קורנת ומחויכת, ואפשר רק לנחש שבלילה כשישנה היא דימתה את השמיכות לגופו של בן זוגה. הוא, מצידו, פותח את המצלמה בפרצוף עגום, ומודיע שהמרחק מזוגתו רק גורם לו להבין כמה הוא אוהב את הלבד. החברות של מעין כבר הדביקו לה את הכינוי "מעין המאוהבת", אבל מעין כבר נמצאת הרבה אחרי שלב הקראש. מעין אוהבת את בן בכל ליבה, עד כדי כך שהיא מרכיבה לעצמה תמונת מציאות מחלקי מציאות.
ניו יורק עבור בן היא – יותר מכל – משל לחופש. מעין מייחלת לשובו אבל הוא לא מרגיש בחסרונה, אפילו לא קצת. היא נאלצת לחלוב ממנו את המילים האלה - ממש מוותרת במודע על שארית הכבוד שנותרה לה כדי לשמוע שהוא מתגעגע – וגם אז, אחרי מסע שכנועים קשה לצפייה, הוא מסתפק בהצהרה יבשושית. ובדיעבד, ולמרות שמעין היא הצד החלש המובהק כאן – בן חווה דווקא את עצמו כקורבן. הוא טוען שבבקשה שלה לאשרור היא הציבה אותו בעמדה לא נעימה; הוא רואה את הצורך שלה במילה טובה כחוסר יכולת שלה לפרגן לו על הנסיעה, אבל אם יש אדם שאי אפשר לומר עליו שהוא לא מפרגן, זו מעין. אני רוצה לנסות להבין אותו, אבל כל עוד בן בוחר להישאר בחתונמי בזמן שהוא חולם על רווקות הוללת, הוא לא יקבל את האמפתיה שלי: בשלב זה, העיניים שלי מתגלגלות מעצמן בכל פעם שהוא פותח את הפה.
מאי ומשה: פלסטר שמונח על פצע עמוק
מאי ומשה תקועים בלופ. אם כבר באשרורים עסקינן, מאי זקוקה להם נואשות, למחמאות ונגיעות שיתקפו את עצם קיומה. הרגעים בהם משה שותק גורמים לה להרגיש שהוא מאס בה, וכשהיא מרגישה שהוא מנוכר היא באופן אוטומטי מחפשת את קרבתו; זה מנגנון לא רציונלי שמשיג למרבה הצער את התוצאה ההפוכה. הרי כשמאי מתחננת לביטחון משה רק מתכנס יותר ויותר אל עצמו. התחנונים שלה מרגיזים אותו, היא קולטת את זה, אבל בדיוק בגלל שהוא מתרחק עוד - היא לא מסוגלת להפסיק לנסות לגשת אליו.
משה תשוש מהתחזוקה השוטפת שדורשת זוגתו, אבל זה לא רק זה. הוא עצמו פשוט לא מרגיש צורך לגעת בה או להחמיא לה בכל רגע נתון, כי הוא בטוח בעצמו ובזוגיות שלהם כך או כך: הוא לא נתקף משבר זהות או חרדת נטישה בכל פעם בה הם לא נמצאים בשיא חיובי של הקשר. ויותר מכל – כשמחמאות ונגיעות הופכים לדברים שהוא צריך לעשות תחת דרישה, קטן הסיכוי שהוא ירצה לעשות אותם מטעם עצמו (ועל הדרך, נעלמת האפשרות שמאי תדע להבחין מתי המחמאה אמיתית ומתי היא הונדסה רק כדי להרגיע אותה).
הם דשים בבעיה הזו עד בלי די, עד שלבסוף, בפגישה עם יעל, משה מעניק למאי את המחמאה שהיא הייתה כה צמאה לה והיא מרוצה. זה נראה כמו פתרון, אבל זה פלסטר שמונח על פצע עמוק. הרי מאי לא תצליח לחיות מאשרור לאשרור, זה לא פרקטי. אני לא אומרת שהקשר הזה לא יעבוד, אבל כדי שהוא יעבוד – מאי לא יכולה להיות תלויה במשה, היא צריכה ללמוד כיצד לאשרר את עצמה.
מתן וגיא: אז כמו עכשיו, זה מבוי סתום
הפרק הזה כולו עוסק במצוקתם של המתרגשים, של הנמרחים, של התלויים באשרורים. כמו מעין וכמו מאי, גם מתן מתמודד עם אותו מאבק מול גיא, ובניגוד לשתיים הקודמות, מתן חווה מצוקה נוספת – הוא ובן הזוג שלו לא שוכבים. אבל סקס זו רק דרך אחת בה מתן מנסה להשיג את הטוטאליות שגיא לא מסוגל להתחייב לה, שהיא-היא העניין האמיתי כאן. ונראה שהם לא מסוגלים לדבר על שום דבר אחר מלבד הפער הזה; הם מציפים אותו אפילו בשיחת טלפון שגרתית עם אמא של גיא, כנראה הפורמט הכי לא הגיוני לדיון מעמיק במצב היחסים הנוכחי. בפגישה עם דני, זה מור-אוף-דה-סיים ממה שהיה לנו במשך כל העונה; דני יכול להמשיך לנסות להפיח תקווה, אבל אז כמו עכשיו, הקשר הזה נמצא במבוי סתום. זוגיות לא יכולה להתקיים כשצד אחד רוצה מאה אחוז והצד השני רוצה חמישים.
עידית ורפאל: הכל מסתכם בשיחות על צה"ל
עידית אמנם מנסה לייפות את המציאות, אבל רפאל כבר עייף מהשימוש החוזר במילים גדולות לתיאור התקדמות זעירה. גם הוא וגם עידית יודעים: משהו תקוע. יעל, מצידה, להוטה לזרז את העניינים – הלו, חבר'ה, העונה תכף נגמרת, אתם לא עומדים בקצב - ובהתאם, היא מבקשת לפגוש את עידית ורפאל בנפרד ומעניקה להם רמזים עבים על מצבו הפגיע של השני, מתפללת שאחד מהם יאזור אומץ להיות הראשון שייתן את הבוסה שתקפיץ את הקשר הזה לשמיים. כשרפאל ועידית קובעים דייט רומנטי בטיילת ארמון נציב הירושלמית, כולי תקווה שהנוסטלגיה תעורר בהם את הניצוצות הרדומים ושאכן תהיה פה נשיקה, או מינימום התלטפות לאור שקיעה. אבל תזכירו לי בפעם הבאה לא לפתח ציפיות. הדרך של עידית ורפאל להגביר את הקרבה היא לדבר על צבא ההגנה לישראל. נו, ברור, מה חשבתי לעצמי?