לא מה שרציתי, אבל מה שהייתי צריך. כמה פעמים שמענו את המשפט הזה לאורך העונות. אנחנו כבר מכירים את התרגיל. ד"ר מעיין הכריזה על התאמה של "מה צריך ולא מה רוצה" וכולנו הבנו למה היא מתכוונת. הנה שוב מביאים למשתתפים בדיוק את הדבר ממנו ביקשו להימנע. עינת רואת החשבון האופנתית רצתה גבר מבוגר, מצליח ודומיננטי. בתגובה היא קיבלה את לירון, ילד טוב ומתוק שצעיר ממנה בשנתיים ונמצא (יחסית) בתחילת הקריירה. נניח בצד את העובדה שלירון הוא בדיוק הגבר שעינת מחפשת, רק צעיר בכמה שנים. אני רוצה לדבר על הנטייה השנויה במחלוקת של המומחים לחפש התאמות דווקאיות.
ההאשמה המוכרת של הטוקבקיסטים תהיה על שיקולי רייטינג זרים. למה להתאים אנשים לא מתאימים אם לא מתוך מזימה צינית לייצר דרמה טלוויזיונית. אני אישית חושב שהמבקרים פשוט לא מבינים את המטרה של ההתאמות או של התכנית, וגם לא את מה שהובטח למשתתפים. דני ויעל לא בוחרים את הזוג עם הסיכוי הטוב ביותר להצליח. המטרה היא לא למצוא את הזוגות המבטיחים ביותר. לא בשביל זה הגעת לתכנית, אף אחד לא מבטיח למצוא לך את אהבת חייך. מבטיחים לך לעבור תהליך שיעזור לך ללמוד דברים על עצמך שיעזרו לך לבסס זוגיות משמעותית, גם אם זה יקרה אחרי התכנית (כמו שקורה לרוב).
אם מטרת ההתאמה היא לעזור לך לעבוד על הדברים שמונעים ממך למצוא זוגיות, אז מה הטעם להביא לך בן זוג שלא מוציא אותך מאזור הנוחות, שלא לוחץ לך על הכפתורים. המומחים לא מחפשים את האדם שהכי תרצה, אלא את מי שיאלץ אותך להתמודד עם מה שהם מרגישים שאתה צריך להתמודד איתו. במידה רבה, הם מחפשים פרטנרים אפקטיביים לתהליך פסיכולוגי משותף. כדאי שיהיה קצת רצון הדדי כדי לשמן את הגלגלים, אבל צריך גם מכשולים משמעותיים שיביאו להתמודדות משמעותית. התהליך הזה אכן מאוד מעניין לצפייה, וזה לא קל לעבור אותו מול כל המדינה. אבל לא צריך שיקולי רייטינג ציניים כדי להפוך את התרגיל הזוגי האינטנסיבי הזה לדרמה טלוויזיונית טובה.
עינת הייתה מועמדת מסוכנת לתכסיס התאמת הציפיות. כל ישותה שידרה שהיא בנאדם שלא לוקח דברים בקלות. הגיל והדומיננטיות חזרו ועלו כתכונות נדרשות מהחתן, כנראה מתוך הבנה שזה לא מה שהיא הולכת לקבל. חברתה הטובה הייתה ממש משוכנעת שהיא תתאכזב בחתונה ותצא ביץ'. כדי להימנע מהפתעה הרסנית בחופה, קברניטי התכנית השתמשו ברמז על החתן כדי להפחיד את עינת כהוגן, ולגרום לה להתעמת עם המעצורים שלה מבעוד מועד. כשפגשה את לירון וגילתה שהוא סחי בדיוק כמוה, שאלת הגיל כבר לא הייתה כל כך מפחידה. עברנו את המכשול הראשון בהצלחה. עכשיו נותר רק לחכות לראות מה קורה כשמערבבים קוטג' וגבינה לבנה, כי נראה לי שהמומחים הלכו לחפש תהליך משמעותי ומצאו בטעות את הזוג הכי משעמם בעולם.
ניצן ומנו חזרו מסיישל שמחים ומחוברים, עד שניצן ראתה את הדירה של מנו ונתקפה חלחלה. זה לא ממש משנה כמה הדירה שלו נקייה או לא נקייה, אם היא לא מרגישה בנוח להוריד נעליים ולפרוק את המזוודה, אז המקום לא מספיק נקי בשבילה. זה כל מה שחשוב. לאנשים יש תפיסות שונות על היגיינה, אין טעם להילחם בהן. בתור מי שהניקיון לא בראש מעייניו, אני יכול להמליץ לצד המלוכלך להתחשב בצד הנקי, וליהנות מכך שעושים בשבילו את רוב העבודה. מנו יודע שניצן אמורה להרגיש בבית, והציע לה לסדר ולנקות את הבית שלו אם היא רוצה. הצעה מקסימה ותחזית מדויקת להמשך הקשר אם יהיה, אבל אם כרגע לא נעים לה להיות בדירה שלו, אולי עדיף שפשוט יעברו לדירה שלה.
שני ודני החתן חזרו גם הם מסיישל, היישר לספה של דני הפסיכולוג. שני השתפכה על ההתאמה המוצלחת ודני כהרגלו ישב מכווץ מחרדה. הוא לא ידע מה להגיד, שני הסבירה שהוא כל הזמן בהתנגדות ומיד הוא נזכר כמה אין לו כוח לאישה הזאת. הוא הסביר לה, לא כל כך בעדינות, שהבעיה היא לא ההתנגדות אלא העובדה שהוא לא בעניין. כדי לרכך את המכה הוא מיהר להרגיע, הוא עדיין פה, איתה ועם דני הפסיכולוג, והוא יעשה מה שצריך בשביל התהליך, או איך שלא קוראים לזה עכשיו. שני נפגעה באופן טבעי, אבל היא בוחרת להיות נהר ולא סלע כמוהו, אז היא המשיכה להטיח בו קלישאות בודהיסטיות בטון לא בודהיסטי בעליל. בנסיעה חזרה, דני החתן ניסה שוב להביע את הרתיעה שלו מסגנון הדיבור הרוחני. אפשר להבין אולי למה הוא מתעקש להיות סלע. אם אתה לא אוהב לשמוע את בת זוגך מדברת, לא ברור לאן אפשר להתקדם מפה.
אני לא יודע אם ההתפתחות הרוחנית עוזרת לשני למצוא שקט, אבל היא בהחלט עזרה לה למצוא זן חדש ומקסים של פאסיב אגרסיביות. כל אחת יכולה להגיד שהיא לא כועסת כשהיא ממש כועסת. שני מפותחת יותר, היא יודעת להפוך את ה"לא כועסת" להרצאה תוקפנית על שלווה קיומית. דני הפסיכולוג זיהה את ההתכנסות של שני והזכיר לה שוב לחשוב על עצמה. התרופה הכי טובה לפאסיב אגרסיביות היא להבין שיש לך סיבה לכעוס, ומותר לך לבטא את הכעס. כרגע זה רק מול המצלמה, אבל שני הרשתה לעצמה לכעוס על דני החתן שממשיך לחבק ולגעת אחרי שאמר שהוא לא מרגיש שום משיכה. שני ניצלה את המומנטום, השתמשה באגרסיות במקום לדכא אותן בפנים, ועברה לישון בחדר אחר. 'זה בסדר, מותר לו', היא הסבירה בחיוך, "ומותר גם לי לבחור מה שנכון בשבילי".