איך נפלו גיבורים. שחר, שנראה בהתחלה כהתגלמות הבחור הטוב, המתוק והרגיש, מצא את עצמו בתוך סופה של תסכול והתהפך על אפרת. לאורך כל ירח הדבש היה ברור לשניהם שמשהו לא דופק כמו שצריך. גם אם אפרת עשתה ככל שביכולתה כדי להנעים את הסיטואציה, ניכר שהיא לא בעניין וגם שחר חש בזה. למרות שהסכימה לישון באותה מיטה, למרות שהיא צוחקת, מחמיאה, נוגעת ומלטפת, מהרגע הראשון הטיול איבד כל טיפת רומנטיקה והפך לבילוי חברי. שחר היה סבלני ומתחשב בהתחלה אבל מהר מאוד הצטבר אצלו לחץ שהפך לאגרסיה בוערת שהתפרצה על כלתו המסכנה. הוא לא ישן כל הלילה וברגע שאפרת התעוררה היה לו ממש דחוף להסביר לה שגם היא לא ממש הטעם שלו, ושהוא רגיל לצאת עם בובות מסותתות שנראות הרבה יותר טוב ממנה. את לא נמשכת אלי? הכל חוזר אליך וקקה בידייך.
עוד לפני מופע האגו הפגוע בבוקר, גם בויכוח בערב לפני, הצדק היה עם אפרת. זה לא ירח דבש אמיתי, זאת לא היתה חתונה "אמיתית", היא לא התחייבה להתאהב בו ולא התחייבה להיות איתו בשום צורה, היא התחייבה לנסות ולראות מה קורה, סה טו. גם שחר, אם היה מוצא מתחת לחופה בחורה שהוא לא נמשך אליה, לא היה מתעלם ממה שהוא מרגיש ופשוט זורם עם הזוגיות כמו בעל מסור. קרה המקרה והיא זאת שלא נמשכה אליו (ולא שחר, אנחנו לא מאמינים שזה הדדי), אין לו שום זכות להאשים אותה על מה שהיא מרגישה.
בואו לא נלך סחור-סחור, מה שקרה פה היה תהליך מאוד נפוץ ואנושי, שאינו קשור בשום מידה למחויבות ופתיחות ושאר הקשקושים של שחר - זה היה מקרה קלאסי של קושי להתמודד עם דחיית סיפוקים, וזה התבטא בעוצמה כשקיבל דחייה מבחורה יפה שישנה איתו באותה מיטה. הוא הרגיש את הקור הקשה של קיר הפרנד-זון, וכל הרצון הטוב נזרק מהר מאוד מהחלון. אפשר היה לראות את השינוי הדרסטי בשפת הגוף שלו, מדיבור פתוח ומבט בעיניים הוא התחיל לצעוד עם כתפיים נפולות וראש מוטה עם חיוך מרוגז, כמו ילד שנגרר אחרי אמו שלא הסכימה לקנות לו את הצעצוע שרצה. נדרשו רק כמה ימים של בלמים ודחייה מנומסת, והגבר המושלם הפך לפרחח קטן ומפונק.
דודו, לעומת זאת, לקח את זה לקיצוניות השנייה וגרם לנו ולצוקית לתהות מה לא בסדר איתו. אם נמשיך בהכללות הגסות, קשה לי לדמיין גבר שישן עם אשה שהוא נמשך אליה כבר יותר משבוע, מחבק ומנשק ומלטף אבל נמנע כמו מאש מאינטימיות אמיתית. מצטער, אבל בניגוד למה שדודו אמר לד"ר פרידלנדר, אני באמת לא חושב שהוא נמשך אליה. גם אם הוא ביישן וקשה לו להגיע לאינטימיות, אם הייתה שם משיכה זה לא בהכרח היה מגיע למגע מיני, אבל זה היה נראה אחרת. צוקית לא מבינה מה קורה, ובצדק. גם אם ההתנזרות של דודו לא מעידה על מידת המשיכה, הדינמיקה הזאת היא לכל הפחות מוזרה.
פרט למשיכה לאשה שאיתו, דודו למד ויישם את כל השטיקים של זוגות נשואים. הוא התלונן שהיא מתעכבת בקניות וירד על הנטייה הטבעונית שלה. כשראינו אותו מחסל צלחת אורז לבן נקי כמו מכונה, כל הדחייה מטופו נראתה ילדותית עוד יותר. מה אתה משחק אותה? אין לך חוש טעם גם ככה. בכל מקרה, גם אם דודו נחוש בדעתו לנהל זוגיות אפלטונית עם אישה, אני לא חושב שצוקית האשה המתאימה, ואכן היא הביעה את מורת רוחה מהסידור המטריד. אין בכוונתי לומר שדודו חייב לשכב איתה, אבל החיבוקים ושפת הגוף הזוגית שהוא משדר פשוט לא מתאימים לשלב שבו הם נמצאים. זה מרגיש מזויף, כאילו הוא משחק באמא ואבא, אבל לא נמצא שם באמת.
שפץ ביתך
בת אל ויוגב המשיכו להתקרב והוא החליט לחשוף בפניה עוד טפח חשוב מעצמו - הדוש הפנימי שלו. בלי שום סיבה נראית לעין, יוגב החליט להסביר לבת זוגו שהיא מבוגרת מדי לטעמו, ושהיה מעדיף לצאת עם צעירה בת 25. הוא תמיד חלם שיהיו לו חמישה ילדים, ומה לעשות שזה לא הכי ריאלי בגילה המופלג של בת אל (צעירה ממנו בשנתיים, כן?). תגידו שזאת אשמתו שחיכה עד גיל 35? טעות בידיכם, כי הרי הגברים יכולים להיות מזדקנים, צרודים, מקומטים ועייפים, והתפקיד של הנשים הוא להישאר צעירות ורעננות. ואם תקתוקו של שעון הגיל מפריע במשימה, תמיד אפשר להחליף את הבחורה. הנאום של יוגב אולי היה דוחה ומרגיז, אבל אל דאגה, הוא מבין שהמומחים לא סידרו לו את מה שהוא רוצה, אלא את מה שהוא צריך, ואני בטוח שהסידור הזה משמח גם את בת אל. ואם כבר מדברים על סידורים, יוגב ממש לא בטוח שמתאים לו לעבור לניו יורק לתקופה, אבל למה לפתור את הבעיה עכשיו אם אפשר פשוט להתעלם ולעצום עיניים. איך אומרים, כשנגיע לגשר ניפול ממנו.
רגע קשה נוסף נרשם בביתם של בת אל ויוגב. זה לא היה ריב אמיתי (לזה כבר הפסקנו לצפות), אלא מלחמת עולם של בת אל נגד הסלון של יוגב, ובעיקר נגד אלוהי האסתטיקה. בת אל היא אולי אדריכלית מצליחה (למרות שעדיין לא סיימה את ההתמחות, אז טכנית היא אינה אדריכלית), אבל מה שבטוח זה שאין לה חצי מושג בעיצוב פנים. היא מדדה את הסלון הצפוף עם סרט המידה המקצועי שלה ושקדה על התרשימים עד שהגיעה ההארה. כמו ניאו שפיצח את המטריקס פתרה הכל בפעולה אחת פשוטה - פירקה את הספה הפינתית והניחה את שני החלקים אחד מאחורי השני, בסידור חדשני שמעניק לסלון את המראה הנחשק של מחסן רהיטים. היא לא פינתה מילימטר של חלל וסתם חסמה את אחת הספות בצורה שלא מאפשרת שימוש נורמלי. ברצינות, בתור בן לשני הורים אדריכלים ובתור אדם שפוי עם שתי עיניים בראשו, אני יכול לומר בביטחון שבת אל מצאה את הדרך הכי גרועה בעולם לסדר זוג ספות.
בינתיים, באזור כפרי צפוני יותר, שירי ביקרה בביתו של לירן כדי להגיע להחלטה בנוגע לסידורי השינה. הבית הרחב והמואר, שבחלקים נראה כאילו עצרו באמצע הבנייה, הרשים את שירי וגם הבהיר לה שיש עוד מקום להכניס קצת טאץ' נשי. הם התפשרו בסוף על סאבלט ניטרלי כדי ששירי לא תילחץ, אבל בין כל התלונות והלחצים אפשר (אם מתאמצים) לראות קצה של אופק זוגי. היא ולירן נראו נוחים יותר אחד עם השנייה, וכמעט הייתי אומר שהם מתחילים לפתח שפה משותפת. אחרי שבילינו קצת זמן עם שירי, נראה לי שאני מתחיל להבין את הבעיה: היא לא מגעילה, פשוט יש לה חוש הומור מרושע והיא לא מאוד מצחיקה, אז זה סתם יוצא גועלי. אם לירן היה צוחק מהעקיצות שלה או עוקץ בחזרה במקום לתקוע בה מבט המום, אולי ההתנהגות שלה היתה מרגישה פחות לא נעימה.
אבל שירי כמו שירי, בדיוק כשהתחלנו להבין את הדרך המיוחדת שלה להיות נחמדה, שוב נלחצה בצורה מוגזמת ודרכה על האגו של לירן. אם היא רוצה את השקט שלה מדי פעם, היא פשוט יכולה לקחת אותו, לירן כבר הראה שהוא יודע להתחשב ולתת מרחב. מה זה עוזר להצהיר על כך מראש, להתעקש ולהבהיר ולדרוש הבטחה שהוא לא יכריח אותה לבלות במחיצתו. באמת, למה זה היה טוב? הבעיה אינה הבקשה, אלא העיתוי, באותו רגע זה נחווה (בצדק) כבלימה חזקה ומעליבה. שוב ראינו את האנוכיות שמסתתרת מאחורי החרדתיות של שירי. היא פשוט היתה חייבת להרגיע את עצמה, למרות שלא היה צורך אמיתי, ומה זה משנה אם בדרך לירן נפגע. זה לא כאילו יש לו רגשות, איך יכולות להיות לו רגשות אם החרדות שלה תופסות את כל החלל. לירן שוב חטף את הכאפה, ושוב בלע את הרוק. אם יקרה הלא ייאמן והם יישארו ביחד בסוף, שירי צריכה להודות לאלוהים ולמומחים שהביאו לה גבר כל כך סבלני ובוגר, ובעיקר כזה שיודע להניח את האגו בצד. שחר ויוגב תלמדו, ככה נראה גבר אמיתי.