כשמדברים על הילד שצעק "המלך הוא עירום", טועים לעיתים לחשוב שהילד הוא היחיד שראה את מערומיו של השליט. זה לא המקרה, כולם ראו את מבושיו של המלך, הילד לא ניחן ביכולות ראייה וניתוח מציאות מיוחדים, הוא פשוט היה מספיק חסר טאקט כדי לצעוק את מה שכולם חשבו.
אמש חזרנו למשל הקלאסי כשלירן התארח אצל משפחתה של שירי. לקראת סוף הארוחה לירן כרגיל החמיא לשירי והיא ליטפה את זרועו במבוכה. האחיין הקטן שישב מולם תהה מדוע היא רק מלטפת אותו ולא מעניקה לו נשיקה קטנה. "מסכן", הוא אמר וכולם צחקו, האמת שכולם נסו לרקוד סביבה נחשפה במערומיה, באמת מסכן הבחור.
הימים חולפים, התהליך נמשך, אבל משהו בין לירן ושירי לא מצליח להתגבש. לירן מנסה, נאזר בסבלנות, מחליק את העקיצות, מנסה לעקוף את החומה או לחצוב בה בהתמדה. "כולם בעבודה רוצים לראות אותך, אולי תבואי לבקר?". "די לירן, זה מביך טילים". "טוב, אז תחשבי על זה". גם שירי מנסה, זה לא ממש עוזר אבל בהחלט ניכר שהיא מתאמצת יותר. הבעיה היא שכל האנרגיה שהיא מקדישה רק גורמת לה לשקוע עוד בחול טובעני של אשמה וחרדה. במקום למוסס את החומות היא רק מבצרת אותן. המומחית יעל דורון בחוכמה מנסה להרגיע אותה ומסבירה לה שוב ושוב שהיא בסדר, אבל צריך לזכור שיש שם עוד אדם, ונראה שהוא כבר מתחיל לאבד את הסבלנות.
הסבלנות של לירן באמת שוברת שיאים. אחרי שמתח אותה כל כך, והניח את האגו כל כך רחוק, שנראה שעוד מעט הוא יזכה בהארה ויהפוך לבודהה. או במקרה הסביר יותר - פשוט יתפוצץ. דבר אחד יכול להניח את מחשבתו של לירן: זה כבר לא עליו, הוא עשה את המקסימום, היחידה שיכולה להפיל את החומה של שירי זאת היא בעצמה. מה יהיה עם שירי? מתי היא תאוורר את העשן הסמיך של הספק בראשה ותתחיל להתקרב ללירן בראש נקי? אולי זה באמת יגיע רק אחרי שלירן יתפוצץ, אולי זה מה שדרוש כדי לנער ולעורר אותה.
אם אני הייתי לירן, קודם כל לא היתה לי עשירית מהסבלנות, אבל נניח והיתה, בשלב זה הייתי נותן לשירי את הכתף הקרה - קצת געגוע יכול לתרום להתאהבות. אבל חשוב מכך, אם הוא באמת רוצה לקחת את התהליך הזה ברצינות הוא צריך להיות שם קצת פחות בשביל שירי - ויותר בשביל עצמו. אדם צריך לקחת אחריות על מקומו ביחסים, הוא צריך להציב בעצמו את הגבולות, הוא צריך לדרוש, ואם הוא לא מקבל את מה שהוא צריך, לפעול בהתאם. הדינמיקה שנוצרה ביניהם היא יותר מדי חד צדדית, ואולי מה שדרוש בשביל ששירי תתעשת ותפיל את החומה שלה, זה שהוא יזקוף גבו ויתחיל לבנות מולה חומה משל עצמו.
ומהקרקע הקרה נעבור לאוויר החם, כי דקלה ואלון אמנם התמקמו בביתו בראש פינה, אבל עדיין לא ממש נחתו מהריחוף של ההתלהבות הראשונית. המכשול הראשון התגלה כשדיקלה סיפרה על ההשכמה המוקדמת שהמגורים המרוחקים כפו עליה, אבל עוד לפני כן היה אפשר להרגיש משהו מוזר בין בני הזוג. הם עוד נמצאים עמוק בשלב החיזור הראשוני, ובבית הקטן האנרגיות הגבוהות הרגישו פחות טבעיות.
נראה כמעט שהם משחקים, כל אחד מנסה להיות מקסים ושנון, לפלרטט ולצחוק, ומרגע לרגע זה נראה יותר ויותר כמו הצגה, קצת למצלמות, קצת אחד לשני והרבה לעצמם. הם שני אנשים כריזמטיים וחזקים, ועדיין לא קיבלנו רמז למה שיקרה כשהאישיויות הגדולות יתנגשו בהמשך. הם עדיין נראים כמו בערב הראשון, וזה לכאורה אמור לעורר אופטימיות, אבל אני מתחיל לדאוג ממה שיקרה כשהאנרגיות האלה יתועלו פחות למופע ההתאהבות, ויותר אחד נגד השנייה.
בדיוק כשהרגשנו את העקצוץ המוכר של הפרעת הקשב, המומחים היקרים סידרו לנו זוג נוסף לחופה, מספר 764 לפי הספירה שלי. בהתאמה של ליאור ושרונה המומחים המשיכו את המסורת הטרייה "אשכרה להתאים להם את מי שהם מבקשים", אבל הפעם נראה שלקחו את זה טיפה רחוק מדי. ליאור הוא חובב סנואובורד מושבע, ודקלה, פרט להיותה מעצבת תכשיטים, מאמנת כושר, רקדנית ומה לא - היא גם מדריכת סקי. לי אישית קשה לבטוח במי שמצהיר על יותר משני מקצועות, אבל על כל פנים, ברור ששניהם אוהבים סקי (או סנואובורד? מה ההבדל?) והחלום שלהם היה למצוא חובב סקי מתחת לחופה. חוצמזה הם גם... טוב, זה פחות או יותר הקריטריון היחידי.
לפעמים, כמו עם פסלי הבודהה של צוקית ודודו, נראה שהמומחים מתאימים זוג על סמך פריט אחד זהה שמצאו בדירתם. הקליק הראשוני באמת עבד והם דיברו שתי דקות בהתלהבות על סקי, אבל אז כשנושא השיחה המרתק מיצה את עצמו - הם ציחקקו במבוכה כמו שני חברי עבר שמגלים שאין להם יותר על מה לדבר. אולי הם מתאימים מדי כמו שד"ר פרידלנדר טען, ואולי הם לא מתאימים בכלל, אני לא יודע, עדיין לא ראינו אותם מספיק ביחד כדי להעריך. דבר אחד בטוח: בירח הדבש של שרונה וליאור אנחנו הולכים לקבל מנה יפה של סקי פוטוגני על הרי האלפים המושלגים.