אתם מרגישים את האהבה באוויר? זה היה שם כל הזמן, עוד לפני שידענו לתת לזה שם או סיבה, ככל שמתקרבים ומכירים, מבינים את מה שהלב ידע מההתחלה. אי אפשר להכחיש יותר, האהבה הזאת אמיתית, ואני מדבר כמובן על האהבה שלי לדני החתן. בתוך כל הבאסה של עונת הקורונה, הזוגות המדוכאים ומלחמות הנרטיבים, דני החתן ושני הפרסייה מעמידים בפנינו קומדיה רומנטית קלאסית (עם תגרום עברי נוראי כמו "תזרום על זה"). הסטלן שלא יודע מה קורה סביבו והפדנטית שחושבת שהיא רוחנית וזורמת, אבל צריכה בעצמה ללמוד לשחרר. הוא מבין שהיא תמיד הייתה האשה בשבילו, היא לומדת לאהוב את עצמה, יחד הם לומדים איך לריב ואיך להשלים.
נתחיל מההתחלה, בניגוד לתחזיות הקודרות של אשתי, מימוש התשוקה שלהם לא גרם לדני החתן לאבד עניין, אלא קירב אותו עוד. הוא לא יכול להפסיק לחבק אותה, עף על כל דבר שהיא עושה, מחמיא לה בלי סוף. בקיצור, הוא ממש בעניין. שני הרגישה את זה גם, התחילה לקבל ביטחון, הם הלכו והתקרבו, עד שהגיעה אותה הודעה קולית גורלית מחברתה בקוסטה ריקה. דני שמע את החברה קוראת לה רוחנית וזרק שוב את ההערה שהרחיקה אותם בתחילת הקשר, איך שידכו לו רוחניקית. הבלון של שני התפוצץ, היא התפוצצה. אמנם זה קרה רק מול דני הפסיכולוג, אבל הוא דאג להעביר לדני החתן את המסר. הוא ניסה להתנצל ולהסביר שזאת לא הייתה כוונתו, אבל שני לא נראתה מרוצה, המשיכה להסביר ולהדגיש מה פגע בה כל כך.
שני נפגעה מהערה קטנה, גם היא יודעת שדני החתן אפילו לא שם לב שקרה משהו ("אתה תצטרך לכוון אותי"). אפשר לראות את נקודת השבירה כמו שהיא תיארה אותה. אחרי שבוע כל כך מושלם, הוא היה חייב לפוצץ את הבלון ולהרוס את הכל. אני רואה את זה אחרת. נראה לי ששני הביעה לראשונה את התסכול שצברה, דווקא בגלל שהיא מתחילה להרגיש בטוחה בקשר. היא החליקה והחליקה עד עכשיו, אבל היא לא שכחה. היא עדיין צריכה להביע את הכעס ותחושת הדחייה מתחילת הקשר. היא עדיין צריכה לקבל התנצלות. זאת לא ההערה הספציפית הזאת, מתישהו דני החתן היה מזכיר את המילה האסורה והרגשות שהדחיקה היו צפים בצורה דומה.
כששני אמרה שזה טוב ללמוד לריב, לא בטוח שהיא האמינה לעצמה. ממה שראינו ממנה אמש, נראה שללמוד ריב זאת המשימה הכי חשובה שלה בתהליך. שני כל כך מנוסחת, כל כך מעובדת ושקולה, שהיא אפילו לא מבינה שהיא לא מצליחה להביע את עצמה. היה לה משהו להוציא, וזה היה חייב לצאת בריב. דווקא כי זה לא קשור לסיטואציה, דווקא כי זה פיל מעכבר. אדם הוא לא נהר. כמה שלא ננסה להיות שקולים ורגועים, לפעמים צריך לעבור טלטלה וקתרזיס כדי להתמודד עם משקעים כואבים. אם היא הייתה מנסחת את הטרוניה שלה ברוגע ושיקול דעת, היא לא הייתה מקבלת את מה שהיא צריכה. היא הייתה חייבת לכעוס, לאבד קצת פרופורציה, להצהיר על עצמה שהיא מדהימה ושהיא לא צריכה אותו, להיעלב עד שהוא יבין את המסר, ולקבל בסוף את החיבוק והמילים שהגיעו לה.
מכשכש בזנב, כלומר ברגל
ואם כבר מדברים על מילים, לירון המשיך לפרוץ גבולות, לשבור תקרות זכוכית ולהוות השראה לכל ילד שאי פעם אמרו לו שבשביל להופיע בטלוויזיה צריך לדעת לדבר. אחרי שפסיכולוגיית הילדים לא הניבה פירות, יעל ויתרה על כל ניסיון לנתח אותו בכלים קונבנציונליים ועברה לתחום הווטרינריה. היא אבחנה שהוא מכשכש בזנב, כלומר ברגל, וכך הבינה שגם הוא מאוהב בעינת כמו שהיא מאוהבת בו (כלומר, לשניהם יש רגש עז על סמך כלום ושום דבר). היא שלחה אותו להגיד את הדברים המאוד פשוטים האלה גם לעינת, לירון הקשיב כמו ילד טוב, הקים מדורה על שפת הים, שלף גיטרה וביצע שיר באנגלית.
די, אני לא יכול עם הבנאדם הזה. אומרים לך לדבר ואתה שולף גיטרה מול מדורה רומנטית. כשאומרים על מישהו שהוא קלישאה מהלכת, עדיין מניחים שמדובר באדם תפקודי ושלם, שיש בפנים עוד דברים. לירון באמת מנסה לחפור ולמצוא עוד, אנחנו רואים אותו שוב ושוב מעמיק ונובר, ומוצא בפנים מחולל קיטש של ילדות בנות 11. בכל מקרה, עינת כרגיל התרגשה, הרומנטיקה הנאיבית עבדה והיא הבינה שזה חשוף בשבילו או משהו.
אני לא כל כך מתרשם מהחשיפה. להסתכל בעיניים ולא להגיד שום דבר משל עצמו זאת לא חריגה מאזור הנוחות שלו. כשלירון הרים את הגיטרה, זאת הפעם הראשונה שנראה כאילו הוא אשכרה יודע מה הוא אמור לעשות בסצנה. אולי קיבלנו תשובה לשאלה שהציקה לי כל העונה: לירון הלך לבניין קשת 12 עם גיטרה, נכנס בדלת הלא נכונה, יעל נדלקה, ועד היום הוא עדיין לא מצא את המילים להסביר שהוא בכלל ניסה להגיע לאודישנים של "הכוכב הבא".