איתמר וקארין אמרו כן. אני יודע, כמוכם גם אני קצת קיוויתי שהם ישברו את המעגל, ישלימו את תהליך ההתרחקות וההתפכחות עם סיום מספק כבר בפרק האחרון. רגע אחרי ששניהם הביעו רצון להמשיך, התבהר עד כמה המשאלה שלנו הצופים הייתה מנותקת מהמציאות. ברגע הזה ראינו את ההבדל בין המסך לחיים. בסופו של דבר הם בנו קשר עמוק עם הרבה נקודות אור. יש סיבה שהם רואים בעצמם זוג שהצליח יחסית לאחרים. אם המטרה אינה רק התאהבות מוחלטת ב-42 יום (והיא לא יכולה להיות), די ברור שהקשר שלהם שווה בדיקה ללא מצלמות. לקארין עדיין יש ספקות, היא לקחה צעד אחורה כדי להגן על עצמה, אבל זה לא אומר שאיבדה כל תקווה להמשך. לא היה דרוש הרבה כדי להחזיר לה מעט אמונה. אם יש סיפוק לקבל מסוף הסיפור שלהם, זה שהפעם איתמר עשה מה שהוא אמור לעשות.
נראה לי שאיתמר מת על רגעים כאלה. יש אנשים שזורחים ברגע האמת, האדרנלין ממקד את המחשבה, הסחות הדעת נעלמות, המשימה ברורה. איתמר ראה את הסוף והרגשות החלו להתעורר. במקום ספקות וניתוק הוא התחיל להראות את ההיקשרות שלו. הוא שלח לה הודעות בזמן שאסור היה להם לדבר, הביע געגועים וחשוב מכל, ענה לקארין על השאלה שהכבידה עליה כל כך: אם אתה לא מרגיש שאתה מתאהב, למה להמשיך בכלל? איתמר לא התגונן, לא ניסה להסביר לה את טעותה, הוא לקח אחריות ודיבר על החסמים שיש לו בראש בכניסה למערכת יחסים. לא יודע אם זאת האמת, אבל קארין הייתה צריכה לשמוע שזה לא קשור אליה.
כשקארין התחילה לדבר, עוד חשבתי לרגע שהיא מכינה את הנאום לקראת "אבל" שימשוך את השטיח מתחת לרגליו. אבל שוב, בואו נתחבר למציאות. היא רוצה אותו, יש להם חיבור די טוב, הם מכירים רק חודש וחצי. בחיים האמיתיים הייתי אומר שזה מצחיק לצפות להתאהבות עמוקה אחרי פחות מחודשיים. ברור שהתהליך שהם עוברים אינטנסיבי יותר, אבל אין סיבה לחשוב שאם הם עדיין לא התאהבו אז זה לעולם לא יקרה. יש חיבה, יש משיכה, יש חיבור וצחוקים והערכה הדדית. יש היכרות עמוקה יחסית. זה לא מעט לשלב זה, איתמר ראה את זה ואני מקווה שגם קארין. קארין עדיין נראתה די מדוכדכת ועצורה. אבל הם היו חייבים לעצמם לפחות לנסות ולתת זה צ'אנס אמיתי. גם אם זה היה קצר.
אמרתי שקשה לצפות להתאהבות והנה באים ניצן ומנו להדגים לנו איך זה נראה כשהרגש כן מתעורר. ניצן אמנם הייתה קצת עצורה ומהוססת לפני ההחלטה, אבל הלחץ שלה בעיקר הראה עד כמה היא מושקעת רגשית במנו ובקשר הזה. הרגשות שמציפים אותה היו יכולים לשמח ואפילו לגעת בלב, אם ניצן לא הייתה נחושה בדעתה לעייף אותי למוות עם נאומים אינסופיים וחסרי כל עניין. כל פעם שהיא מדברת אני מרגיש שאני בשיחת סיכום של קורס לעובדות סוציאלית, וכולן שם על קלונקס. היא מתחילה משפט והיד שלי כבר נשלחת לטלפון, עד שאני נזכר שאני אמור לכתוב על זה ריקאפ ומניח את הטלפון, היא עדיין רק ברבע הדרך. כשהיא מסיימת לבסוף לברור את מילותיה באיטיות אין קץ, אתה מגלה שהיא לא אמרה כמעט כלום.
מזל שיש את מנו שהראה שוב כמה רגיש ומרגש הוא יכול להיות. כמו שניצן העידה על עצמה, מנו נקשר, הוא קשור אליה. בכל מה שאמר הורגש כמה הוא רואה אותה, באמת רואה אותה. רואה את הדברים הקטנים ורואה את העומק. רואה אותה כמו שרואים מישהו כשמתחילים להתאהב (כמו שקארין רצתה שאיתמר יראה אותה). העובדה שהפסיק לעשן בבית, גם כשהיא לא הייתה שם, הייתה הצהרה קטנה לכך שהוא רוצה להכניס אותה לחיים שלו ולהשתנות יחד איתה. כשכתב לפני החופה שיעשו מה שבא להם, זה סימן לי שהוא מפחד מהמחויבות, והנה הוא באמת מצא את הדרך האישית שלו לפתוח את הלב ולהכניס אותה פנימה. איך מנו אמר, זה בסך הכל מאוד מרגש, בסך הכל.
דמות לא טלוויזיונית בעליל
אבל עם כל הכבוד לאוהבים, הרגע המרגש של הפרק היה שייך דווקא למי שתהיתי לאורך העונה האם הוא יודע מה זה רגש. העובדה ששי ידע לעצור ולא שמר תקווה להמשך הייתה מעודדת, אבל מה שמילא אותי אושר הייתה הדרך שבה עשה את זה. הוא לא מרח והחמיא ולא ברח להצהרות כלליות. הדס אמרה שהוא פותח את הלב כשהוא כותב, אבל המחמאות שהרעיף עליה לא הרגישו לי כמו חשיפת רגש אלא כהפצצת קיטש חסרת עכבות. ברגע ההחלטה הוא דיבר באמת מהלב, הוא לא דיבר על זה שהדס יפה מבפנים ומבחוץ, אלא אמר כמה היה לו קשה בתהליך והודה שהוא פשוט לא רוצה לעשות את זה יותר.
הדס הרגישה הקלה כששי חתך את זה במקומה. נחסך ממנה הצורך להגיד "כן" רק כדי לא לפגוע בו. היא לא הסתירה את ההקלה שלה, אבל עדיין הייתה בה אמפתיה. היא הבינה לליבו, היא הרגישה הקלה גם בשבילו. לאורך כל הדרך הדס נראתה כמו בנאדם רגיש ואכפתי, בצורה שהפכה אותה לדמות לא טלוויזיונית בעליל. היא מתנהלת בעדינות ורוגע בסיטואציות רגשיות, לא עושה הצגות ולא נשאבת לתוך הדרמה. היא לא נחשפה מול המצלמות ונזהרה תמיד לשמור על רגשותיו של שי. נראה לי שגם היא שמחה לראות סוף כל סוף את שי מפסיק לספוג ומתחיל לשמור על עצמו. הוא היה צריך להתרחק ממנה ומהמצלמות, להפסיק את ההצגה האופטימית ולהקשיב לעצמו. הוא הקשיב, הבין והביע את רגשותיו בבהירות. דווקא בכנות שלו היה משהו יותר אופטימי מכל חיזוקי המוטיבציה הרגילים שלו. הוא הראה חמלה לעצמו, וגם זה בסך הכל מרגש.
וכך תמה לה עונת הקורונה שנראה שנמשכה לנצח. אני מניח שדרושות כמה מילות סיכום, אני פחות טוב בדברים כאלה. אולי זה ישמע מוזר לאור התכנית שאני כותב עליה, אבל מביך אותי לדבר על רגשות. אז אהבתי לכתוב פה, אהבתי לקרוא את התגובות שלכם, היפות, המצחיקות ובעיקר המטורללות. הייתי שמח אם כולנו היינו לוקחים את הכל קצת פחות קשה. אף אחד לא מושלם. זה לא אומר שאסור לבקר, אבל כדאי לכל הצדדים לזכור שאנחנו בסך הכל מרכלים על אנשים דפוקים בדיוק כמונו. זה לא רע להלך רכיל, זה חלק ממה שהופך אותנו לבני אדם. כמו שאמר מר בנט ב"גאווה ודעה קדומה": כי לשם מה אנחנו חיים, אם לא כדי להיות מטרת שעשועיהם של שכנינו ולצחוק עליהם בתורנו.