כנגד שלושה שורדים דיברה תורה: התם, זו שאינה יודעת לשאול והחכמה שהיא, מה לעשות, גם קצת רשעה. עזבו אתכם משמחה גואטה - נכון ליום ה-37 לעונה אלה הם שלושת הכוחות מרכזיים שמניעים את עלילות מורעבי טאנאו. בואו נתחיל:
התם של סיפורנו, הסרטן רך השריון של האי, הבורג נטול הדיבל, הוא כמובן מני. אחרי שעונה שלמה בה תפקד כאב הבית הנחבא אל הכלים (אל תתנו למשחק המילים הזה לחמוק) של טאנאו והצל של ג'ובאני, השמש והנורה האדומה של המצלמה סוף סוף זורחות על מני, וחושפות בפנינו את הדמות העגולה שהוא. זו תקופה טובה עבורו: הוא על ניצחון רביעי ברציפות - ובכל זאת לא נופל לשאננות, הוא מתחזק פיזית - למרות שהוא לא אוכל וישן על החול, הוא מגלה חוסן נפשי מעורר הערצה - למרות שכולם רודים בו, ויצר מרדנות אנדרדוגי מתחיל להתעורר אצלו, בשעה טובה.
זה לא מפתיע, כי ככה בדיוק עובד המנגנון של מני: כששמים אותו על המוקד, הוא מתעורר לחיים. השנאה שהבנות רוכשות לו והזלזול מצד הבנים הם הדלק שלו, כשמקרה המעיל (לא נשכח ולא נסלח) מהפרק הקודם הוא עבורו כמו ג'ריקן של אוקטן 95. כשמני נדלק שום דבר לא יכול לעצור אותו, ובתוספת גישת ה'ראש בקיר' האופיינית לו - הוא פשוט לוקח את המשימות אחת אחרי השניה.
ולמרות כל אלה, מני לנצח יישאר התם בסיפורנו. "או שאתה דופק על הפטיש או שאתה עומד בצד", אמר אמש אב הבית בניסיון כושל, נו, לעשות את הדבר הזה שכולם עושים ולחבר כמה מילים לכדי משפט קוהרנטי. הלב יוצא אליו, כי הוא כל כך מתוק ומתחשב, אבל רבאק, תגדל תחכום או לפחות עמוד שדרה. לא משנה כמה נצחונות הוא יקטוף, מני לא יצליח לקבוע את סדר היום על האי, כשנעמה עדיין תצליח לסובב אותו על האצבע הקטנה - וללק ג'ל שלום.
ומה היא נעמה אם לא הבת החכמה-בואכה-רשעה. האישה והנחישות. שקד יכול לסכם עם מני סיכומים עד מחר, ללחץ לו יד, לתת לו כיף, להתסתכל לו בעיניים ולהביא נוטריון שיחתום שהם הולכים יחד לבקתה, אבל מספיק שנעמה תלחץ למני על המקום הרגיש (ויש יותר מאחד, ברוך השם) - והכל הולך לגריסה. "מני מתקרב? אז אני אלך הצידה ואראה עצובה", אמרה נעמה בעודה מגייסת את הפרצוף הכי נוגה שלה וגוררת רגליים בקו המים. איך אמר אביב? כשעצובים הולכים לים, לכן הים מלוח.
אבל אז קרה דבר שלא קרה קודם. מלכת האסטרטגיה נעמה קסרי, לראשונה במשחק, "מערבת רגש", כמו שנהוג לומר בהתרגשות תיכוניסטית בשבט טאנטאו. היא ריחמה על מני. היא, בקלות, יכלה לגרום למני להשאר בבקתה ובכך להפסיד את שיחת הטלפון לאשתו סימונה (ד"ש) ואת משימת החסינות, אבל היא הגיעה לקצה גבול הסחטנות שלה. נעמה גילתה רחמנות, אבל יותר מזה - היא גילתה שאננות. נעמה רגילה לשלוט בחבריה לשבט כמו בבובות מריונטה ולדבר מגרונם כמו פיתום (ע"ע מני בבקתה), בלי למשוך אש. תחשבו על זה רגע: כשהן בחסרון מספרי ונחיתות פיזית, נעמה וליהיא מזגזגות בכל פרק למחנה אחר, מתחמנות את כולם ומוציאות אל הפועל הדחות משוגעות, ובכל זאת - אף אחד לא יוזם מהלך להדחתן. והנה לכם הסיבה לשאננות.
נעמה כל כך בטוחה בעצמה, שהיא משקרת לאירה שהרעיון להשאיר אותה בבקתה לצד שקד היה בכלל "סיי של מני". כאילו מה, אירה לא יודעת עם מי יש לה עסק? היא לא תעלה על דעתה שנעמה משקרת? גם אם כן, לנעמה לא אכפת. היא לא מאמינה בכוחה של אירה לנקום. אני אתן לנעמה את הטיפ שהיא בעצמה נתנה לליהיא באחד הפרקים הראשונים לעונה: "במשחק הזה הכל יכול לקרות. אנשים כבר הלכו הביתה עם פסלון חסינות בתיק". לא יודעת, יש לי הרגשה שלמרות שעד הפרק הקודם הרצתי אותה למיליון, הנבואה הזאת עוד תגשים את עצמה, ונעמה, שמחזיקה בפסלון חסינות סודי, אולי לא תגיע לגמר.
אחרונה חביבה היא זו שלא יודעת לשאול: אירה דולפין. הדמות הטראגית של האי. מצד אחד, יפה שהיא הגיעה לשביעיה האחרונה בלי בן ברית אחד לרפואה. מצד שני - כמה מרורים יכולה אשה אחת לאכול בלי לפצות פה? נעמה, ברחמיה על מני, דרסה את שארית כבודה של אירה ופגעה לה באמא של ציפור הנפש - באמהות, ומנעה ממנה את מתנת שיחת הטלפון ע"ש אלכסנדר גרהם בל. אתם יודעים מה, טוב שכך: אירה סוף סוף מרימה את ראשה, מישירה מבט לנעמה ומבקשת לנקום. וכשאירה תנקום יחד עם שקד בחוליה הכי חזקה באי, מפוצצת בסוכר תעשייתי מתנת תוכן שיווקי כלשהוא - היא תעשה את זה חכם, אין ספק. שיהיה בהצלחה.