בסיום הפרק השמיני של "יורשים", קנדל רוי שרוע על בטנו על גבי מזרן מתנפח בבריכה. ידו אוחזת בבקבוק בירה, משקפי שמש מונחים על גבו. הוא ממלמל דבר מה לבנו אייברסון. נראה שהוא שיכור ו/או מסומם עד עילפון חושים. המצלמה מתבוננת בו מכל כיוון: מימין, משמאל, מלמעלה, מלמטה. כשהיא מביטה בו מקרקעית הבריכה, מבעד לפילטר המטושטש של המים והשמש המרצדת בהם, קנדל נראה כאילו הוא לא צף על פני המים אלא בתוכם. הבקבוק נשמט מידו, גופו מסתחרר לאיטו ללא שליטה. הוא נראה כמו גופה במים. הגופה-לכאורה הזו היא לא רק המחשה למצבו הקטטוני של האדם המרוקן ששוכב על המזרן, אלא גם זיכרון לגופה במים שעדיין רודפת אותו.
הגופה ההיא - גווייתו של מלצר הקייטרינג האומלל אנדרו דודס בתאונת ההתרסק-לנהר-וברח של קנדל בחתונתה של שיב - חזרה להופעת אורח ב"יורשים" בתזמון סמלי: חתונתה של קרוליין (הארייט וולטר), גרושתו של לוגאן ואימם של היורשים. קנדל, זה השבוע השני ברציפות, מוכיח שהוא לא מסוגל לזהות סימני אזהרה חוזרים. כל מי שצופה ב"יורשים" ידע שלקנדל, הראפר המקרינג', אסור להתקרב שוב למיקרופון כמו שרצה לעשות במסיבת יום ההולדת בפרק הקודם; כל מי שצופה בסדרה יודע שקנדל צריך להתרחק מחתונות, משום שעבורו כל חגיגה כזו היא חתונת דמים.
עדיין מקורקע כמו בן ארבע עשרה
קנדל הוא בן המשפחה הראשון שנצפה בשטח האחוזה שבה מתחתנים קרוליין ובח"לה האנונימי (והחשוד מיידית בהיותו שודד פוטנציאלי של הקופה המשפחתית) פיטר. ילדיו איתו, אבל הוא בעיקר לבד, כרגיל: בלי בת זוגו, בלי אם ילדיו, רק עם קומפרי (שרק גחמה תסריטאית הטיסה אותה לטוסקנה). כשקרוליין מבחינה בגלאח על ראש בנה היא שואלת אם חזר מהחזית. קנדל דוחה את העקיצה, וכפי שיתברר בהמשך, הוא באמת לא במוד קרבי. להפך - הוא הגיע לאיטליה עם מתווה להסכם שלום. "אני מתפשט", מסביר קנדל לאימו את הדימוי שמסתתר בין קווצות השיער הקצרצרות. קנדל מנסה להסיר מעצמו הכל: יומרות אידאולוגיות, שאיפות עסקיות, דמיון לאביו. החלק האחרון עוד ידון לכישלון; קנדל יכול לקצוץ את השיער, אבל הוא לא יכול להחליף את הדם.
עם הגיעו, קנדל - שנדמה שהעונה הזו כבר חרטה על מצחו על הכתובת "פרסונה נון גראטה", אבל הוא פשוט לא מסוגל להביט במראה - מקבל עוד הודעה לכך שהמשפחה לא חפצה בו. לוגאן לא רוצה לחלוק איתו אוויר טוסקני; פיטר, שמחפש כיסא לורד בפרלמנט הבריטי, מעדיף את חברתו של הביזנסמן המקושר על פני הבן המנודה; וקרוליין שולחת את קנדל לחדר. רק חגג ארבעים, ועדיין מקורקע כמו בן ארבע עשרה.
אבל היום הגרוע של קנדל רק התחיל. חלון ההזדמנויות שלו כלוחם צדק חברתי הולך ונסגר, וכל מה שנשאר לו הוא הזמנה לפודקאסט שחוקר את תעלומת משפחת רוי - לרבות פרשת מותו של דודס. הגופה שמתרוממת אל פני הנהר במערכה הראשונה תישאר לצוף שם במערכה השלישית, בסצנת ארוחת הערב המצמיתה של לוגאן וקנדל.
קנדל מזמין את לוגאן למה שאמורה להיות הסעודה האחרונה - ואין הכוונה להרעלה פוטנציאלית, כפי שחושד לוגאן, אלא פשוט לסיום ענייניהם העסקיים המשותפים. קנדל מבקש שיחה פרטית, אבל לוגאן מגיע עם שניים מעוזריו, כמו להזכיר מי מבודד מבין השניים ומי לא, מי עדיין מנהל את עסקיו ומי מנסה לגרד מהתקשורת שמץ של התעניינות. אבל נראה שאין צורך בכך; קנדל ממילא הזמין את אביו רק כדי להרים מפית לבנה ולהודיע שהוא מעוניין לוותר על מניותיו בחברה תמורת המחיר המתאים. זה הניצחון הראשון של לוגאן הערב, ניצחון אידאולוגי, המחשה לתפיסת עולמו: החיים הם רק מספר על פיסת נייר.
אני קילר בעסקים, אתה רוצח במציאות
הארוחה נפתחת בחשדנות מעוררת תדהמה. קנדל - שתמיד רוצה רק לרצות את אביו ולזכות בהערכתו - טורח להתייעץ מראש עם הרופא של לוגאן כדי לוודא שהארוחה תעמוד במגבלותיו הבריאותיות; אבל ללוגאן אין שמץ של אמון בבנו. "אתה חושב שאעשה לך ג'ים ג'ונס עם זית?", שואל קנדל, ולא מעלה על דעתו שלוגאן חושב עליו דברים גרועים מזה: לא תפריט מסוכן אלא רעל כפשוטו. הרגע שבו לוגאן משתמש באייברסון כדי לוודא שהמוצרלה איננה מורעלת מציב זו מול זו מערכת יחסים תקינה ואוהבת בין בן ואב שלא יעז לפגוע בו ומערכת יחסים מקולקלת שבה אב מאמין באמת ובתמים שבנו עלול להרעיל אותו.
אבל זה רק המתאבן. למנה עיקרית יגיש קנדל הצעה (מניותיו תמורת שני מיליארד דולר פלוס אחד מנכסי המדיה של התאגיד) שתיענה בספקנות ("אני צריך לחשוב על זה"); לקינוח המארח יציע מבחר תובנות (טעיתי כשפנטזתי לשנות את העולם, הפכת את המחלוקות של החברה האמריקאית לדולרים, אתה מושחת כמו העולם ולכן אתה מנצח, אני אדם יותר טוב ממך) רק כדי לגלות שהאורח הביא עימו בשר אדם מהבית.
לאחר השתהות עונתית ממושכת ותמוהה שנראית כמהלך תסריטאי עם סבירות נמוכה, לוגאן שולף את הקלף המפליל שבאמצעותו סיכל את ניסיון הפוטש הראשון של קנדל. אבל הוא לא עושה זאת (עדיין) כדי לאיים על קנדל או כדי לתקן את יחסי הכוחות, אלא רק כדי להעמיד את בנו במקומו: אתה לא אדם טוב יותר כפי שאתה חושב. אני קילר בעסקים, אתה רוצח במציאות. אתה הרגת אדם, אני הצלתי אותך. מי כאן האדם הרע?
קנדל לא יכול לרחוץ בניקיון כפיו, אבל - בניגוד ללוגאן - לפחות יש לו מצפון שייסר אותו. הוא שבור לחלוטין, כפי שראינו אותו לא אחת בסדרה: קולו רועד, עיניו מזוגגות, הוא חשוף וכן בפגיעותו ובחולשתו. לוגאן מריח את הדם וחושף ניבים. את העסקה שהציע רק בשבוע שעבר לקנדל על תקן מתנת יום הולדת הוא מגדיר כהשתעשעות ולא ממהר לקבל שוב כמעט את אותו הדיל. לוגאן לא מעוניין בניצחון; הוא צריך השפלה. בדיוק כפי שקרוליין אומרת לשיב: "הוא מעולם לא ראה משהו שהוא אהב מבלי לרצות לבעוט בו רק כדי לראות אם הוא עדיין יחזור".
הזדמנות לתקוע טריז
ומה שנכון לקנדל, נכון גם לשיב. כשקרוליין מדברת על אינסטינקט הבעיטה של לוגאן היא מדברת על כלבים, אבל הדברים שלה נופלים על אוזניים אנושיות קשובות. רק ששיב לא מסיקה מכך שעליה להתרחק מאהבתו המתעמרת של אביה, אלא שעליה להתמודד איתה. "שיזדיין אבא", היא אומרת לטום כשהיא מחליטה להילחם על הירושה, "הוא יכול לבעוט בי כמה שהוא רוצה". החזרה לחיקו של הבועט לא מתפרשת בעיניה (ואולי גם בעיניו) כרפיסות, אלא דווקא כנחישות. את טפיחת העידוד היא מקבלת, מבלי משים, דווקא מאימה: "את נוטה להשיג את מה שאת רוצה".
מול אבהותו הדומיננטית וחסרת הרחמים של לוגאן עומדת אימהותה הנעדרת של קרוליין. "לא היית 'אמא לא משהו'", אומרת לה שיב, "פשוט לא היית". קרוליין מסבירה שניסתה לשמור על זכויותיהם של ילדיה בעסק המשפחתי, אבל בהמשך מודה שניסתה לשמור עליהם מפניה: "יש נשים שלא נועדו להיות אימהות". וכששיב חוזרת אל טום, היא סוף סוף אומרת לו: "בוא נעשה תינוק" (רגע לפני שהיא משפילה אותו עם האמת: "אתה לא בליגה שלי"). בהמשך יתברר שהיא עדיין לא בטוחה בזה, אבל היא בטוחה בדבר אחד - היא לא רוצה להיות קרוליין. באותו זמן, לא רחוק משם, אומר קנדל ללוגאן: "אני לא רוצה להיות כמוך". שיב וקנדל עדיין לא איחדו כוחות, אבל הם כבר מספרים את אותו הסיפור: הילדים שלא רוצים להיות כמו הוריהם.
שיב, שפתחה את הפרק בדכדוך תהומי ויום מחלה פיקטיבי, מסיימת אותו כמנצחת הגדולה (חוץ מפיטר, שקיבל חתונה בלי הסכם ממון, לאכזבת ילדיה של קרוליין). לרגע זה נראה כאילו שוב היא מפסידה משום שהיא לא מצליחה להבין את אביה - היא מתנגדת לעסקת המיזוג עם "גוג'ו" ולוקאס מתסון, הוא מאשר אותה - אבל דיק-פיק-אקס-מכינה סלולרית מגיע לעזרתה. רומן מציל את העסקה עם "גוג'ו", זוכה למחמאות מג'רי ומלוגאן, וברגע של בלבול שולח לאביו תמונה של איברו הלא-מוצנע שיועדה לג'רי. "אלוהים, אבא, זה רק בדיחה", אומר רומן כמו ילד שנתפס בקלקלתו ומנסה להסביר לאביו איך יחסים בעייתיים במקום העבודה הם רק משובת נעורים. רומן העביר את העונה במסלול נסיקה, אבל היצר הילדותי ההרסני שלו חזק ממנו.
שיב מסתערת על ההזדמנות כדי לתקוע טריז בין השניים. היא מאשררת בפני אביה הקשיש שמדובר באיבר המין של בנו, חושפת בפניו את היחסים בין רומן לג'רי, מסמנת את ההתנהגות של רומן כבעיה סדרתית ומעלה את האפשרות שג'רי לא שמה לזה סוף כדי לאסוף תחמושת לקראת קרב הירושה (ג'רי דווקא ניסתה לעצור את רומן לא פעם). בהמשך היא גם קוראת את ג'רי לשיחה ומנסה לדחוף אותה להתלונן על רומן.
כמו קנדל, גם שיב עטתה לאחרונה לא פעם אצטלה מוסרית (החרדה לגורל האומה האמריקאית מפני המועמד הרפובליקני החדש, המעקב אחר ילדיו של קנדל), אבל הפעם היא מתגלה בנכלוליותה. היא משוכנעת שתגבר על מתחריה משום שהיא חכמה יותר, אבל הרגע הזה מגלם את התכונה החשובה שסימנה בה אימה, זו שאולי תיקח אותה עד הסוף: היא יודעת לסובב את הסכין.