צמד הפרקים הראשונים בעונה השלישית של "יורשים" הציגו את שני הצבאות לבית רוי בשלב איסוף הכוחות וההיערכות ללחימה. לוגאן מינה מצביאה חדשה, גייס מרגל, אסף מודיעין וצופף שורות; קנדל גיבש את יחידת הקומנדו הקטנה שלו, גייס לוחמת עלית משפטית וניסה לצוד עריקים. אחרי שני פרקים של התחמשות בבסיסים ומתיחות לאורך הגבול, בפרק השלישי הגענו לשלב שפיכת הדם.
קנדל סיים את הפרק הקודם עצבני לאחר שרשם הפסדים מוקדמים עוד לפני ההתנגשות החזיתית הצפויה עם לוגאן: ברית האחים המדומיינת שלו התפרקה לנגד עיניו ועלבונותיו, והוא נאלץ להיכנס חפוי ראש לתדרוכים המשפטיים מהם התעלם בזלזול קודם לכן. אחרי שהניסיון לתקוע טריזים במחנה לוגאן כשל, ולפני שהמלחמה מועתקת לזירה המשפטית הסבוכה והבלתי-צפויה, קנדל מבקש לנהל את הקרב בזירה התקשורתית-ציבורית, שם הוא חש ברוח הזמן הפרוגרסיבית נושבת בגבו. בפתיחת הפרק הוא מעניק ראיון, בסיומו הוא מגיע להתארח בתוכנית טלוויזיה. קנדל מבקש למצב את עצמו כגיבור הטוב של הסיפור, הגבר הצעיר והמעודכן-מוסרית שבא לנקות את הזוהמה של אביו התרח. "אני בא מעולם של תדמית", הוא אומר למראיינת שמציינת כי הוא מוטרד מהאופן שבו יוצג בכתבה, "זה העסק המשפחתי".
תדמיות הן אמנם הביזנס של קונגלומרט התקשורת-בין-השאר "ווייסטאר רויקו" (לצד פארקי שעשועים, שיוטי תענוגות ונעיצות סכינים בגב), אבל ספק אם התמונה של קנדל תתנוסס על תעודת העובד המצטיין של החודש. שני ציוצים שמדוקלמים במשחק הלא-כיפי "ציוץ טוב, ציוץ רע" מזכירים שלא כולם נופלים בפח היח"צני ("הוא בוטלג רוס עם תסביך אבא"), והקומיקאית סופי איוובי (בגילומה של הקומיקאית זיווה) מבתרת את קנדל לגזרים בטלוויזיה ומסבירה שהוא סובל מ"מוח של לבן עשיר" - שילוב קטלני שגורם לחולה לחשוב שהוא woke בזמן שהוא שמוק. "היא מתה עליי", אומר קנדל, והשאלה היא איזו מחלה תורשתית גורמת לו לחשוב שהוא אהוב גם על ידי האנשים שלא קונים את תצלומי המייקאובר שהוא מוכר.
במקביל, אגף הדוברות של "ווייסטאר" מסדר לרומן כתבת יח"צ מפנקת ומתואמת היטב במסווה של ראיון עיתונאי בערוץ החדשות של התאגיד (המצאה תסריטאית פחות דמיונית מכפי שניתן לקוות). רומן אפילו לא מנסה להציג פסאדה של מידור תאגידי וחופש עיתונאי; הוא מבקש לראות מראש כל מילה, פוסל שאלות שלא נראות לו ומנדב סיפור מרגש ושקרי על יחסי אב ובן (בסיפור האמיתי האב היה בכלל קונור). ככה עושים את הביזנס המשפחתי.
מאבק בין סלמון לכריש
כדי להוסיף טיפשות על ניתוק, קנדל מחליט שוב להתעלם מעצת הפרקליטה שלו ולהופיע במשרדי "ווייסטאר". זו הטרלה חסרת משמעות שרק ממלאת את הגחמה "לנעוץ פיזית דגל בעסק של המשפחה שלי", אבל כזו שכמעט מצליחה להוציא את לוגאן משיווי משקלו. הוא זועם, מבקש למנוע מקנדל את הכניסה לבניין, אך נכנע כשהוא מבין שאין לו עילה משפטית לעשות זאת.
קנדל מנסה לשדר ביטחון עצמי, אך מתקשה להסתיר את הפרנויה שתוקפת אותו בכל פעם שהוא חש בנוכחות אביו. הוא אפילו משוכנע שלוגאן הנמיך את הטמפרטורה במערכת המיזוג. זו חשיבה מטופשת (כשלוגאן רוצה לייסר את קנדל הוא לא משחק עם המזגן), בדיוק כמו ההגעה למשרדים או השמעת השיר "Rape Me" במהלך הנאום של שיב. נדמה שקנדל לא למד דבר מניסיון ההפיכה הכושל בחדר הילדים; הוא עדיין מתנהג כמו טינאייג'ר שמעצבן את אביו ואחותו במקום להתנהל כמו מבוגר בקרב שליטה תאגידי.
זו אינה שעתו היפה של קנדל. ככל שהמאבק מתעצם כך מתבלטים הפערים בינו לבין לאביו, ומה שהיה אמור להיות קרב טיטאנים נראה כמו מאבק בין סלמון עם תודעה עצמית של כריש ששוחה נגד הזרם ללווייתן שנושף מדי פעם אוויר חם אבל לא סוטה ממסלולו. לא בכדי כינה אותו רומן "מובי דיק".
לוגאן, חרף התפרצויות הזעם, מייצב את אחיזתו בהגה ספינת התענוגות המטולטלת. הוא פועל בכל החזיתות: מכין את טום למשימת קמיקזה, רוקם עסקת תיק 2000 עם הבית הלבן ונוזף באנשיו שלא יוצאים להגן על שמו בתקשורת (בכלל, זה פרק שכולו דז'ה-וו מממשל מזרח-תיכוני מהעבר הקרוב). מינויה של ג'רי למנכ"לית לא שינה דבר בהיררכיה, ולוגאן לא מסתיר את היותה מריונטה שהוא אוחז בחוטיה ("אנחנו צריכים לעשות ריבוט ל'פינוקיו', הבובה שקיבלה חיים", אומר פרנק). הוא גוער בה ("אל תרחפי מעליי"), לא שועה לעצותיה, מורה לקארל לא למלא אחר הוראתה ומתרה בו שלא יטיל ספק בשרשרת הפיקוד. כשג'רי מציעה להניח לקנדל להיכנס לבניין ופשוט להתעלם ממנו, כמו מדובר בזאטוט פגוע שרק רוצה תשומת לב, לוגאן אפילו לא טורח להשיב לה. אבל ג'רי צודקת, ועד סיום הפרק גם לוגאן הכועס יכיר בזה. גם זה מבחין בין לוגאן לבנו: הוא אדם שיצרים אגרסיביים גועשים בו, אבל את ההחלטות הוא תמיד מקבל מהראש.
חיבוק דוב של חמלה מזויפת
בין שתי הפינות של קרב התרנגולים המתעצם בין לוגאן לקנדל מתרוצצת התרנגולת מבריקת הכרבולת שכולם רוצים: שיבון. "אני היחידה שרצית", אמרה שיב לקנדל בפרק הקודם; "אני צריך אותך", אומר לה לוגאן. שיב היא אחת הדמויות הכי חכמות בסדרה, אבל נדמה שגם היא לא מצליחה להימלט מהצל המצמית של אביה. תיאטרון הבובות של לוגאן מעלה בפניה את ההצגה בכיכובה של ג'רי, אבל שיב לא מבחינה שהיא כפותה באותם החוטים.
מי שמבחין בכך היטב הוא קנדל, שפוגש את שיב באירוע של הוועדה להגנה ולרווחה של עיתונאים (הופעה שמזכירה שקנדל, שהושווה על ידי סופי לכלב שקורא להעניש את מי שחירבן את הספה, הוא לא הצבוע היחיד במשפחה). כששיב מנסה למנוע ממנו להגיע למשרדים ולעורר מהומה, ומציעה לכבס את הבגדים המגואלים בדם קורבנות אונס ורצח באחוזה המשפחתית, קנדל מחייך. הוא עצמו היה בעבר המלבין הציבורי של אביו, כמו ברגע שמזכירה סופי בו כינה את חשיפת פרשת השחיתות "ציד מכשפות". "תראי מה זה", הוא אומר בהשתתפות בצער מעושה, "זו את עכשיו. צר לי עלייך, שיבון".
אבל קנדל צריך להצטער בראש ובראשונה על עצמו. על ההערות המיזוגיניות שהטיח באחותו בפרק שעבר הוא מוסיף כעת את החרבת נאומה הראשון כנשיאת חטיבת פעילות הפנים של התאגיד, וקונה לעצמו אויבת שלרגע אפילו לוגאן נראה לידה רחום כמו אמא תרזה ("עכשיו את מבינה?", אומר האב לבתו). שיב מנסחת מכתב פתוח שבו היא כותשת את קנדל ברשעות מתוחכמת ומכוערת, חונקת אותו בחיבוק דוב של חמלה מזויפת, באותו אופן שבו דוברי נתניהו הביעו בעבר דאגה למצבו הנפשי של בני גנץ. "תגידי את האמת - עליו", דרש ממנה לוגאן. שיב מבצעת ואומרת את כל האמת באכזריות נטולת חמלה.
"אני מודאגת מרווחתו של אחי", היא כותבת, מזכירה את כל מעידותיו ומצרה על כך שלא הצליח להשתקם. "מכור לסמים, שקרן כפייתי, אב נעדר, היסטוריה של מערכות היחסים הבעייתיות שלו עם נשים - זה כרטיס ברכה מהגיהינום", אומר קונור. "קנדל במשימה והוא לא יעצור אם לא נקטע את רגליו", מסבירה שיב את הטקטיקה הרצחנית, אבל שני אחיה לא מוכנים להניח ידיים על הגרזן. זה לא מפתיע כשמדובר בקונור, שעוד לא פגש בחירה שהוא לא יכול היה להימלט מפניה; אבל אפילו רומן, אדם עם קוד מוסרי של דיקטטור מזרח-אירופאי, לא מוכן לחתום על כתב הפלסתר הקטלני של שיבון.
רומן הוא היחיד שמצליח לגרום לקנדל להיראות כמו מבוגר אחראי. הדיאלוג בינו לבין שיב מתנהל כמו שיחה של אמא המנסה לשכנע את בנה לסדר את החדר. "אני לא רוצה", אומר רומן, ושיב מסבירה לו ש"כולנו צריכים לעשות לפעמים דברים שאנחנו לא רוצים". כשהיא אומרת שאין בסירוב שלו היגיון, הוא עונה: "אז קחי אותי לבית המשפט להיגיון ותתבעי אותי". רומן אמנם ילדותי, אבל התשובות הללו כבר עולות עד כדי חשד לכתיבה רשלנית. רק חסר ששיב תאיים על אחיה שהיא תספר לאבא.
השיחה הקצרצרה בין קנדל לשיב, שהחלה בהתנצלות (של קנדל) על "אבנים שנזרקו" והצעה (של שיב) לסלק אותן מהדרך, התגלתה כמבוא למפולת סלעים שתאיים לקבור את שני הצדדים. לוגאן, שדחה בבוז את עצותיה של ג'רי בתחילת הפרק ואת החשש שהביעה מהגעת ה-FBI, נאלץ להקשיב לאמת נטולת החנפנות שלה בראש מורכן ולהכריז על שיתוף פעולה כשאנשי הבולשת פושטים על המשרדים; קנדל, שבתחילת הפרק טען בפני המראיינת שהעקיצות בתקשורת לא פוגעות בו ויצא לחגוג בלימוזינה עם מקורביו, מתחבא עכשיו בחדר צדדי באולפני הטלוויזיה, מבוהל, חיוור והרוס מפרסום המכתב של שיב. ובכל זאת, מתחת לעיניו הנוצצות מדמעות מבצבץ קצה-קצהו של חיוך. הוא לא נעץ סתם דגל בעסק המשפחתי; הוא נעץ בו חנית.