נהוג לומר שמשפחת רוי היא המקבילה הטלוויזיונית של משפחת מרדוק. ג'סי ארמסטרונג, יוצר "יורשים", סיפר בראיון לניו יורק טיימס שבני המשפחה מזכירים כל מיני משפחות מיליארדרים, כמו המרסרס והרדסטונס, אך הסדרה לא מבוססת על אף אחת מהן. ובכל זאת נראה כי המשפחה האוסטרלית ששולטת בתאגיד מדיה עוצמתי, ושבראשה עומד פטריארך קשה עורף וחסר עכבות, היא השראה מובהקת.
אחד המאפיינים של מרדוק הוא המקף שהניח בין הון לשלטון (המלצת צפייה משלימה ל"יורשים": "עלייתה של שושלת מרדוק") והיחסים ההדוקים שרקם עם מנהיגים פוליטיים - בהם דונלד טראמפ, אותו הריץ בהצלחה לנשיאות ב-2016. ב"יורשים" ניתן ליחסים האלו עד לעונה האחרונה רק הד קל. לוגאן והנשיא ניהלו יחסי קח-תן בסגנון מרדוק-טראמפ - קח סיקור חיובי ותן הקלות עסקיות - אבל אלו נותרו לרוב בשולי העלילה. הנשיא עצמו נדחק אפילו מחוץ לשוליים: דמות סמויה מן העין, ולא בנוסח המאליל של הקוסם מארץ עוץ, אלא באופן מקטין ומשפיל. אפילו שמו של הנשיא ניטל ממנו; הוא מכונה בפשטות ובלעג "הצימוק", כינוי הגנאי שהדביק לו לוגאן על שום היותו "צימוק קליפורני קטן ומכווץ". לא ממש ברור מיהו הנשיא, אבל ברור שהוא איננו דונלד טראמפ - ואם זה לא היה ברור, לוגאן הבהיר את האנלוגיה השגויה עוד בעונה הראשונה: "הוא פאקינג מתמחה".
בעונתה השלישית מסמנת "יורשים" כי בכוונתה לחזק גם את קו הדמיון הזה בין המרדוקס והרויס, להחליף את הנשיא האניגמטי בדמות שתשאב השראה מטראמפ הפרוע, ואולי בכך לטעון את מערכת היחסים שבין מטה "ווייסטאר" והבית הלבן בעוצמות דרמטיות חדשות ובלתי צפויות. לשם כך זרק הצימוק את עצמו לסל האשפה של ההיסטוריה לאחר שנדרס על ידי מכונת התעמולה של "ווייסטאר" (רשת השידור ATN, המקבילה לפוקס) - והמרוץ הרפובליקני לנשיאות נפתח. באופן הפשטני והאופייני במידה לעונה הנוכחית, בתוך פרק אחד הוא כבר ייסגר.
לא אכפת מאמריקה. אכפת מהתאגיד
על קו הזינוק שמשרטטת "יורשים" בפרק השישי מתייצבים ארבעה: סגן הנשיא דייב בוייר (חתן הטוני ריד בירני), הבחירה המתבקשת והמשעממת, פוליטיקאי מתון ומנומנם שנראה כמו הצימוק אחרי שנשכח בילקוט במשך חודשיים; ריק סלגדו (יול וסקז), לכאורה רוח חדשה במחוזות הרפובליקאים ולמעשה "ניאו-שמרן שמתחזה לפליאו-שמרן", כפי שמגדירה אותו שיב; וג'אריד מנקן (ג'סטין קירק, "העשב של השכן"), פליאו-שמרן קיצוני וזחוח שלא מתחזה לשום דבר. ואה, כן - קונור רוי: האיש שעדיין אף אחד לא לוקח ברצינות, שצריך להשתעל לתוך הפרצוף של אביו כדי לקבל התייחסות (כלומר, השפלה: "הוא מסוגל ללכת וללעוס מסטיק בו זמנית"), שאפילו גרג חושב שלא צריך לרוץ לנשיאות, שלא היה זוכה בבחירות גם אם הן היו נערכות במטבח המשפחתי.
כמו באספת בעלי המניות, שבה התנגחה טקטיקת המו"מ הפרגמטית של שיב עם ה"מה אבא היה עושה" של רומן ושות', גם הפעם ההתמודדות האמיתית איננה הכרטיס למרוץ הנשיאות אלא השליטה על דוכן חלוקת הכרטיסים: האם תהיה זו שיב, שמקדמת את סלגדו; או רומן, שדוחף את מנקן. התחרות החשובה עבור הסדרה היא לא זו שחשובה עבור לוגאן - השליטה המשפחתית בתאגיד או בעל הברית בבית הלבן - אלא זו שחשובה עבור הרויס כולם וכל אחד לחוד: מאבק הירושה. "שיב רוצה את הדרך שלה, אני את שלי", אומר רומן. המועמד חשוב; מי שמריץ אותו, זוכה בברכת לוגאן ומתקדם עוד משבצת בדרך לכיסא המנכ"ל - חשוב יותר.
בפרק הקודם זה נגמר עבור שיב בניצחון שכולו הפסד. היא הצליחה לכפות את דרכה על מי שנשאר מתפקד במשפחה ולמנוע את השתלטות סנדי וסטואי על החברה, רק כדי להיות מסולקת בבושת פנים מקרבתו של אביה הסבור שזו הייתה החלטה גרועה. אם שיב למדה משהו מאירועי אספת בעלי המניות, זה בהחלט לא ניכר באירועי כנס מקבלי ההחלטות. שיב נראתה פגועה בסיום הפרק הקודם, כמו גם בתחילת הפרק הנוכחי, אבל הרוח העצמאית עדיין נושבת בה. שיב - שכבר חצתה בעבר את הקווים ועבדה עם הדמוקרטים - שמה את הכסף על סלגדו, נוטה שוב לעבר מי שנראה כמועמד הכי שמאלני בצד הימני של המפה ("אני חושב שאת כל כך אמיצה שאת בוחרת באיש החום", לועג רומן) - והכי אנדרדוג במרוץ (קונור לא מספיק רלוונטי כדי לזכות אפילו במעמד הזה). דירוג העוצמה מתגלם בסצנת האודישנים שעוברים המועמדים אצל לוגאן: סלגדו חולף לרגע מול המצלמה; בוייר זוכה לשני משפטים; מנקן מקבל סצנת חדר אמבטיה ארוכה (ומענגת/מצמררת).
לשיב יש עניין אישי בסלגדו (שהבטיח לסייע לה בהשתלטות על החברה), אבל נראה שהיא יראה באמת ובתמים (ככל שמישהו ב"יורשים" הוא אמיתי ותמים) מהרעיון של מנקן בבית הלבן. היא מציגה אותו כפשיסט, מכנה אותו "רעיל", מציירת אותו בצבעי טראמפ ("דיפלומטיה בעיניו זה לצוד איילים עם ויקטור אורבן ולפתוח מלחמת סחר עם סין") ומדברת עליו במונחי הדמוקטטורה של פוטין והממשל המושחת של ברלוסקוני. כשלוגאן מצביע מנקן - האיש שהגיש לו את הקולה שבוייר לא הביא - לרגע נדמה ששיב נכנסת לפרופורציות ונזכרת מה באמת חשוב כאן. שיב לא נראית הפעם רק פגועה מעוד הפסד לרומן, אלא מזועזעת באמת מהבחירה באיש "מסוכן" לנשיאות ארה"ב. מבחינתה, נראה שמה שמתרחש בחדר הוא הקנוניה נגד אמריקה.
בעולם של "יורשים", זו הטעות המרכזית של שיב; היא מדברת על אמריקה, אבל מה שמעניין את לוגאן הוא התאגיד. "יש לנו אחריות ב'ווייסטאר' לרפובליקה האמריקאית", אומרת שיב (רומן מהמהם את ההמנון ברקע), אבל מבחינת לוגאן ל"ווייסטאר" יש אחריות רק ל"ווייסטאר". גם כששיב רואה שלוגאן מיישר קו עם רומן ("הוא נחמד", הם מסכימים) היא ממשיכה לעמוד מנגד, מתוך הנחה מוטעית שיש בכוחה להניע את אביה לכיוונה. זו בעיה שחוזרת על עצמה אצל שיב; בתחילת הפרק, רומן טוען בפניה שאביהם שוכב עם קרי (זואי ווינטרס), העוזרת האישית שלו. שיב ספקנית, אבל בסיום הפרק - באותו רגע שבו המועמד שלה לנשיאות יפסיד - היא תבין שטעתה גם בנושא קרי. "הם שוכבים בוודאות", אומר לה רומן, "נראה שפספסת שוב". שיב פשוט לא מצליחה לקרוא את אביה.
מצאנו טי רקס
קשה להאשים את שיב. הבחירה במנקן נראית כאחת מאותן החלטות תסריטאיות אופייניות לעונה ולא אופייניות לדמויות. זמן קצר לפני שזכה לתמיכת הרויס, מנקן דאג להשפיל בפומבי את אב המשפחה, הבהיר ש-ATN היא רשת מתה כמו פודינג בבית אבות וקרא ללוגאן - ללוגאן פאקינג רוי - "לא רלוונטי" (אפשר להניח שמדובר בהתרברבות טקטית; אחרת זה פשוט כושר אבחנה לקוי). רק לפני שבוע ראינו את לוגאן מדבר באימפולסיביות (עוד לפני שהשתן עלה לו לראש) על הצורך לגרום לסנדי וסטואי להתכופף - ועכשיו הוא פתאום חסר אגו, בלתי עליב, מקבל החלטות בשום שכל.
זה היה עוד סביר - אפשר לומר שלוגאן במצב רוח מרומם בגלל השיפור במצבו המשפטי או בגלל קרי, ושהוא פשוט חזר לעצמו אחרי שתי אפיזודות של קריסה - אלמלא מנקן לא היה גם הבחירה המושכלת. הרי לוגאן מחפש בובת כלב מהנהנת שתתיישב על הכורסה בחדר הסגלגל, ומנקן נראה כמו חיית פרא שתקרע את הריפוד ותחרבן על השטיח. "אני יודע שבאנו לקנות פרה חולבת", אומר רומן לאביו, "אבל מצאנו טי רקס". השיחה עם רומן מבהירה שמנקן הוא הטיגריס באמבטיה מ"בדרך לחתונה עוצרים בווגאס". "אם לפרנקו או להייץ' (הכוונה להיטלר, נ.ש) או לטראביס ביקל הייתה מצגת טובה - פאק איט, אני אדם לכל עת", אומר מנקן, ומבהיר ששיב אולי הייתה זהירה מדי כשאמרה "אני לא אומרת שזה יהיה הרייך השלישי על מלא". מנקן גם לא נראה כמי שמקבל על עצמו את ההיררכיה. כשרומן מציע את תמיכת רשת הטלוויזיה - "אני חושב שאתה יכול להיעזר בדחיפה שלנו" - מנקן עונה בטראמפיות מבוססת: "אני חושב שאתם יכולים להיעזר בשלי".
באותם רגעים שבהם תפרי התסריט נראים גסים ולא עשויים, צריך לזכור ש"יורשים" סובבת תמיד סביב ציר מרכזי אחד, על-טבעי ועל-דרמטי: עליונותו של לוגאן רוי (והשאלה מתי תסתיים, אם בכלל). "תחושת הבטן שלי היא שתידפק", אומר טום לקנדל ומדבר בשם כולנו, "כי ראיתי אותך נדפק הרבה - ולא ראיתי את לוגאן נדפק פעם אחת". "יורשים", כך נראה, עדיין לא בשלה לדפוק את לוגאן.