"אני כנראה עושה משהו נכון", אמר קנדל לגרג בסיום פרק הפתיחה של העונה השלישית. "אתה עושה הכל נכון", ענה גרג, "אתה על גג העולם". בינתיים, מעבר לאוקיינוס ועל גדות נהר מיליאצקה, לוגאן רוי התרסק על קומת הקרקע. "נכסח להם את הצורה!", הבטיח לשוליות הזוטרים והלא-יוצלחים שסבבו אותו בחדר המלון בסרייבו, ושיגר את עצמו אל הרחוב, שם עמד לבדו, עיניו תרות אנה ואנה. אף בן משפחה לא נראה בטווח העין. לוגאן נותר לבד.
העונה השלישית של "יורשים" מציבה את צמד גיבוריה, קנדל ולוגאן, על נדנדה. אין נסיקה של האחד ללא נפילתו של האחר. המגמה שהסתמנה בפרק הראשון, ולפיה קנדל מתעצם בשעה שלוגאן דועך, נמשכת גם בפרק השני. אל תא ההפיכה של קנדל זורמים בזה אחר זה הקושרים הפוטנציאליים, בשעה שבגלות הבוסנו-הרצגובינית אפשר למדוד את הלחץ באטמוספירות. קנדל מושך בחוטים עד שאחותו ושני אחיו צצים בפתח הדלת, בעוד לוגאן שרוי בערפל קרב. "מה לעזאזל קורה?!", הוא שואל את רומן, "אני צריך לדעת איפה כולם נמצאים ומה כולם חושבים!". הטורים עולים כמו הפורד ברונקו של או-ג'יי סימפסון במסע מילוט. "אני תקוע בחול טובעני", רושף לוגאן על אנשיו, "אף אחד לא מבין מה לעזאזל קורה פה?! אני מאבד דלק".
היינו מאמינים, אלמלא זה היה בסך הכל הפרק השני של העונה.
אבל "יורשים" לא נותנת לקנדל האומלל אפילו 60 דקות של שכרון חושים. עד שהפרק יסתיים, כל הכוחות ישובו בשלום לבסיסם ולסורם, ומאזן הכוחות יעמוד על מכונו: זה שוב לוגאן העוצמתי, מוקף בכל אנשיו. זה שוב קנדל נגד העולם.
הרמזים, כרגיל, היו שם מההתחלה. ה"אני כנראה עושה משהו נכון" של קנדל היה תובנה יהירה שנאמרה דווקא אחרי שפרודתו הגיבה בפאסיביות-אגרסיביות מובנת לפתיחת בקבוק יין שמור שקיבלה מהסנדק שלה. "כל הנשים המבריקות האלה", אמר קנדל בשביעות רצון (עד לסיום הפרק השני הוא יעליב נשים מבריקות כמוהן כשיטען בפני שיב ש"רק הציצי שלך נותן לך ערך"). קנדל לא צריך יין משובח כדי להיות שיכור; יש לו אדרנלין, זעם אדיפלי ולהט צדקני של מתקן עולם. קנדל, כפי שיעלה מהנאום שיישא בפני בני משפחתו, חוזה עתידות; בינתיים, הוא לא מצליח לקרוא את ההווה.
הם טום סויר, הוא האקלברי פין
קנדל, למוד כישלונות ככל שיהיה, משוכנע שהפעם המזימה שלו תצליח. כל הטיעונים לצידו: העסקי, האידאולוגי, המוסרי. החזון שלו מבטיח שגשוג כלכלי לצד תיקון וכפרה. בנאום כמו-נשיאותי (לא מפתיע שהתומך היחיד בו הוא קונור, המועמד לנשיאות בעיני עצמו), סף-פומפוזי, הוא מדבר על "סוף המאה האמריקנית", על "אימפריה בנפילה בתוך אימפריה בנפילה", על "אנשים שהורגים את עצמם עם נשק וסמים כל כך מהר עד שאנחנו לא יכולים לעקוב" (שיב: "unsubscribe"). הוא מזהה הזדמנות לניקוי רעלים, מיצוב מחדש, נטילת המושכות מענקיות ההייטק ("אמזון בת 20, גייטס הוא קשיש") והובלת העולם לעבר עתיד טוב יותר (ל"ווייסטאר רויקו") שבו "מידע יהיה יקר ערך יותר ממים".
זה היה עשוי להיות חזון סוחף אלמלא הדובר היה נכשל ביותר פוטשים משמעון פרס; המאזינים היו קהל עוין כמעט כמו הח"כים שממתינים לנפתלי בנט במליאה (תחליפו את זעקות ה"גנב" של גלית דיסטל אטבריאן בהערות סרקסטיות של רומן); והלוקיישן היה חדרה של הנערה סופי רוי. אני תוהה כמה הפיכות בהיסטוריה נולדו בחדר ילדים; אני בספק אם זו של קנדל תשנה את הסטטיסטיקה.
וכמובן שזה היה סימבולי: ארבעת הצאצאים למשפחת רוי בחדר ילדים, חדר שמהותו היא הקשר (המשפחתי) שבתוך הקשר (של הבגידה), מה שהוא גם המניע למהלך וגם המכשול הגדול ביותר שעומד בפניו. אישה בשנות ה-30 לחייה מחבקת בובה על מיטת נערה, גבר על סף ה-40 בערסל ישיבה מעוטר גרילנדה; אנשים מבוגרים בבגדים מחויטים שהם, באותו הרגע ולפני הכל, הילדים של אביהם. הדיסוננס שנוצר בין "שיחה של גדולים" ותפאורה של קטנים הוא אולי רמז לבאות; זו לא תוכנית השתלטות אמביציוזית ומתוחכמת על תאגיד, אלא פנטזיה ילדותית שתתפרק בגלל גחמות ילדותיות: מריבות על תפקידים, עלבונות אישיים ויראת הורים.
קנדל מקבץ את אחיו מבלי להבין את המרחק שנפער בינו לבינם. בעוד קנדל נתן לעצמו גט מאביו, הם עדיין קשורים לאילן המשפחתי בעבותות. אנחנו לא יכולים לפגוע באבא, אומרים רומן וקונור. "אני לא יודע מה אני חושב על אבא", אומר קנדל, "אני אוהב אותו, אני שונא אותו. אני הולך לעשות לזה מיקור חוץ למטפל שלי. אבל הוא עמד לשלוח אותי לכלא. והוא יעשה את אותו הדבר לכם, רום וקון". ובכל זאת, הם לא משתכנעים: קונור פורש כדי לא לבגוד בלוגאן, רומן מצהיר (שוב ושוב) שהוא בכלל נמצא שם בשליחות האב. הם בסך הכל ילדים שנעלבו וברחו מהבית עם תיק ליומיים, בעוד שקנדל כבר לא יכול לראות את הדרך חזרה. הם טום סויר, הוא האקלברי פין.
בכל הנוגע לקונור, אין בזה כל חדש. הוא נציג האו"ם בסדרה, והוא ממשיך לנהוג על פי דוקטרינת הניטרליות החביבה עליו. קונור, שבוי נלעג בחלומו, משוכנע שהוא "דמות לאומית" ולכן הוא לא יכול להכתים את דיוקנו ברצח אב סימבולי.
איפה שיב?
רומן מתוחכם הרבה יותר מקונור, אבל לא בטוח שעולה עליו במודעות העצמית. רומן עושה מאמצים משכנעים למדי למתג את עצמו כוויילד-קארד, סייח לא מאולף ובחור חסר מצפון. למעשה, רומן הוא הבן הנאמן ביותר לאביו, זה שנתון יותר מכולם להשפעתו וזקוק יותר מכולם לחיבתו (שיב מציעה אבחנה ארסית: "אתה אוהב להראות את הבולבול לכולם, אבל יום אחד תצטרך באמת לזיין מישהו"). גם כשרומן פועל עצמאית (כמו בנסיעה לפגישה עם קנדל), הוא חוזר לבסוף אל התלם שסלל האב. הוא מעריץ את לוגאן ("הוא כמו מובי דיק, הוא יכול לחסל את כולנו כשהגב שלו מנוקב בצלצלים"); מגבה את החלטותיו (לרבות העדפת ג'רי על פניו כמנכ"לית); ומתקשה - בניגוד לקנדל ולשיב - לראות את נפילת אביהם כאפשרות ריאלית. כשלוגאן יורד מהמטוס בסיום הפרק, רומן מקבל אותו במחוות השתחוות משועשעת - ונענה במהלומת אגרוף אווירית. אלו בדיוק היחסים שהובילו אותם לכאן: נאמנות כנגד מלקות.
אם הפרק הקודם התמקד ביחסים בין לוגאן וקנדל (לרבות תקשורת עקיפה ביניהם), הפעם עומדים במוקד היחסים בין לוגאן ושיב. שיב היא זו שפותחת את הפרק (לבדה במכונית) ומסיימת אותו (עם לוגאן במכונית). היעלמותה והתעלמותה מטרידות את לוגאן. "איפה שיב?", הוא שואל שוב ושוב - אולי מתוך ההבנה שהיא בעלת הפוטנציאל הגדול ביותר לחבור לקנדל, ואולי משום שהיא, כפי הנראה, הבת המועדפת. כך או אחרת, ברור ששיב היא, כפי שאומר רומן, "זו שחשובה".
היחסים בין לוגאן ושיב מרתקים לא פחות מאלו שבין לוגאן וקנדל, ורחוקים עוד יותר מפיצוח. הוא מכנה אותה "פינקי" (זרת), וברור שזה נאמר בחיבה - אבל אולי, מבלי להתכוון לכך, הוא גם מקטין אותה לכדי האצבע האחרונה והצנומה שבקצה חמישיית רוי, רחוקה יותר מכולם מלאיים על האגודלוגאן. היא, מנגד, מצמידה למספר הטלפון שלו בסלולרי את דיוקנו של סדאם חוסיין. תמונה אחת של עריץ רוצח המונים תחת השם "אבא" שווה אלף מילים.
שיב לא נראית כמי שמתנהלת מתוך אסטרטגיה סדורה, אלא כמי שבטוחה ביכולתה לתמרן את המשחק ואת השחקנים מעצם היותה נכס מבוקש. בניגוד לרומן וקונור, שמשקרים ללוגאן בשעה שהם נוסעים להידבר עם קנדל, שיב פשוט מתעלמת ממנו. היא מבקשת (ומצליחה) להלחיץ את לוגאן כדי לשדר לו (בניגוד לרומן) שהיא לא בכיס של אף אחד. בינתיים, זה עובד לא רע. מחד גיסא, שיב היא הקרובה מכולם להצטרף לקנדל: היא לא מביטה בלוגאן בעיניים כלות ("הוא לא אבא של לפני 20 שנה, הוא אבא של עכשיו"), ומאמינה שאם האחים יחברו יחדיו עם פרנק וקרל - "הוא גמור". מאידך גיסא, היא הצאצאית בעלת הסיכויים הטובים ביותר לרשת את אביה. קנדל מחוק, קונור מנותק, רומן פרוע; שיב יכולה להיות זאת שתישאר לעמוד אחרונה.
ובין כל אלו מתגלגל גם הסוס הטרויאני. פסל הענק שנשלח לקנדל הוא לא רק בדיחה לא מתוחכמת במיוחד שמטרימה מתנה משמעותית בהרבה - מארז דונאטס שיפעל בחדר כנשק לפיזור הפגנות - אלא גם רמז אפשרי לתפקידו של האיש אשר חולף על פניו בדרכו למעלית. גרג התמים עדיין לא מבין זאת, אבל ייתכן שהסוס הטרויאני זה הוא.
גרג - הגוד-גאי של "יורשים", זה שרוצה בסך הכל "לעשות את הדבר הנכון" - לכוד כמו ארנב מבוהל שנצלב בין פנסי המכוניות של קנדל ולוגאן השועטות זו לעבר זו. קנדל מוודא שגרג הוא לא יהודה איש קריות, ג'רי מנסה לנעול אותו עם עורך דין מטעם החברה. שלושה יועצים משפטיים בדרגות קרבה והסמכה שונות נדרשים לטפל בגרג בפרק הזה לבדו. האחרון שבהם - שידוך של סבא יואן (ג'יימס קרומוול), אחיו של לוגאן - מסמן מסלול דהירה טרויאני אפשרי ומגדיר את גרג כטריז שנועד לפתוח את מכסה המנוע של "ווייסטאר רויקו" ולחשוף את הקלקולים של אמריקה התאגידית. אלא שגם טום רוצה לרכוב על הסוס, והוא כבר מצליח להדק אפסרים ולסחוט מודיעין על שיב הנעדרת.
גרג הצליח פעם להיחלץ מתחפושת הכלב של "ווייסטאר רויקו" (הוא מעולם לא נועד להיות האלפא-דוג של המשפחה). עכשיו, בתפקיד הסוס הטרויאני שנכפה עליו, הוא לא יכול להקיא את דרכו החוצה. הוא כבר חלק מהמשחק.