הפריים הראשון הוא של קנדל עם מיקרופון. אם אפשר היה להמיר את התמונה הזו לקול, היא הייתה נשמעת כמו אזעקה עולה ויורדת. כל מי שצופה ב"יורשים" אמור לדעת שמיקרופון בידיים של קנדל זה כמו חשיפה תקשורתית בידיים של משה חוגג - הבטחה להתרסקות.
בפעם האחרונה שזה קרה, בפרק השמיני של העונה שעברה, קיבלנו את אחד מרגעי הקרינג' הזכורים בתולדות הטלוויזיה המודרנית: "L to the OG", שיר הראפ של אם-סי קנדל לפאק-מי לוגאן. קנדל, שבר כלי בטוקסידו וחולצת בייסבול, הגיש ביצוע שגרם לשיר הקורונה של פנינה רוזנבלום ובריו להיראות כמו דואט של וויטני יוסטון וסטיבי וונדר. כשזה נגמר, רומן תהה אם זה סופה של החברה שתישאב "לחור שחור של מבוכה". "ווייסטאר" שרדה את הנאמבר, גם קנדל עדיין כאן, ונראה שהלקח לא נלמד. מי שנתן לו להחזיק מיקרופון היה יכול באותה מידה להגיש לו אקדח טעון ומעטפה למכתב התאבדות.
זה בית העץ שלי
זו מסיבת יום ההולדת ה-40 של קנדל. הקונספט: עולמו של קנדל. התפאורה: מחרידה כמו מנהרה ורודה המדמה תעלת לידה. קנדל, שבפתיחת העונה נראה לרגע כמי שראשו נשטף בשתן וקוקאין, חזר לסורו: השילוב - שג'רמי סטרונג עוטה על פניו באופן מושלם - בין בעתה מוחלטת ואמביציה עזה לגבור עליה. כשמתברר מה הוא מתכנן לרגע השיא של הערב, אפשר להבין מה מקור החרדה: ביצוע של "כנות" של בילי ג'ואל בעודו מרחף מעלה ומשופד לצלב עץ ענק.
אצל קנדל, הכל גס ומכה בראש כמו פטיש במסמרי הצלב: אל תחפש כנות, איש לא אומר אמת, אני ישו שמשלם על חטאי החברה ("ווייסטאר", האנושית - אצל קנדל זה כבר ממילא אותו הדבר). בלי אצטלת לוחם הצדק החברתי שאיש לא קנה ("ווקסטאר רויקו", כפי שקראה לו הקומיקאית סופי איוובי), בלי קרדיט על חלקו בהצלת התאגיד מנפילה לידי סנדי וסטואי, בלי חלק בירושה, לקנדל נשארו רק שני דברים להתעטף בהם: שמיכת פיקה (עם כתובת "החילוץ") ורחמים עצמיים.
קנדל הוא עדיין מטרד גדול עבור לוגאן, אבל התחושה שלו - שבוודאי התעצמה בעקבות הגוסטינג המשפיל של הפרק החמישי - היא שאביו בכלל לא מתייחס אליו. הפרק הקודם, שבו בחרה המשפחה את המועמד הרפובליקני לנשיאות, המחיש עד כמה קנדל נמחק ממעגל מקבלי ההחלטות. אפילו גרג זכה להביע את דעתו. מסיבת יום ההולדת תוכננה להיראות כמו מפגן כוח ראוותני ונרקיסיסטי, אבל זו הייתה למעשה קריאה פתטית לתשומת לב.
קנדל רואה בעצמו את הבוגר שבצאצאי לוגאן. הוא לא טועה לחלוטין (לפחות ביחס לרומן נטול הרסן ולקונור הפנטזיונר), אבל בה בעת הוא גם - לא פעם, שוב ושוב - הילדותי שבהם. לא צריך להיות פרויד כדי לזהות זאת במסיבת יום ההולדת שבה הוא מקניט את אחיו בכרזות מפוברקות, כמו ילד שמצייר שפם על תמונה; ובונה בית עץ שהכניסה אליו מותרת רק לאנשים שהוא חפץ ביקרם (למען האמת, זו אמירה שנונה על מתחמי VIP במועדונים). יוצרי "יורשים" רוצים להבהיר לנו שקנדל מתנהג כמו אבי-נעלבי, והם לא מתאמצים לעדן את המסר: "זה בית העץ שלי ואתם לא יכולים להתקרב אליו", אומר קנדל לרומן ולשיב, "הכניסה ללוזרים אסורה". אבל אפשר להבין את קנדל: גם בגיל ארבעים לא נעים להיות הילד שאף אחד לא רוצה לשחק איתו.
"זה יהיה אפי", מבטיח קנדל לנעמי, אבל הדבר היחיד שאפי כאן הוא ממדי הבוז ההדדי שרוחשים כולם זה לזה. עבור קנדל, ה"זה יהיה אפי" מתחילת הפרק הופך ל"זה כל כך פתטי" לקראת סופו. נראה שהמונים הגיעו למסיבה, ובכל זאת זו הגרסה המגלומנית לקיץ של אביה. מי לא כאן, שואל קנדל רטורית, ונענה על ידי אחיו בתשובות הלא-רטוריות המביכות "אמא שלך", "אבא שלך", "אשתך והילדים", "חברים אמיתיים". למעשה, קנדל מוקף באנשים שנמצאים שם כי הם על הפיירול, קרובי משפחה עם סכינים בחליפות - ונעמי, הכתף היחידה שהוא יכול להישען ולהישבר עליה, והאדם היחיד שנראה כי אכפת לו.
"כנות היא מה שאני צריך ממך בעיקר", נכתב בשורה של בילי ג'ואל שקנדל לא מספיק לשיר. נעמי מתקשה לספק כנות - למשל, להגיד לקנדל שיעשה מעצמו צחוק, ואולי גם יעשה מעצמו פציינט בחדר מיון, אם ימריא אל הצלב - אבל היא לפחות מציעה תמיכה כשקנדל פורץ בבכי. זו לא התגובה הצפויה מחתן השמחה, אבל זו המסיבה שלו, והוא יבכה אם הוא רוצה. "אני רוצה להיות בבית", הוא אומר לה, והיא לוקחת אותו לדירה. אבל נדמה שהבית שבו הוא באמת רוצה להיות זה הבית שנעל בפניו את הדלת.
שני פרקים, שני חדרי שירותים
ההגעה של רומן ושיב לאירוע - רק כדי לקדם את העסקה עם מנכ"ל חברת הסטרימינג "גוג'ו" לוקאס מתסון (אלכסנדר סקארסגארד מ"דם אמיתי") - מסמנת שוב את חולשת הכתיבה החוזרת של העונה, שבה העלילה מכתיבה את התנהלות הדמויות גם כשאין בזה היגיון ועקביות. קנדל, שזוכה רק לבוז ולהתעלמות מאחיו, לא חושד בדבר כשהם מופיעים במסיבה; שיב ורומן חושפים את מטרת הגעתם בשלומיאליות; לוגאן מקרב את רומן על חשבון שיב בלי שמץ של עורמה ותחכום; גרג משתתף באירוע של האדם אשר סימן אותו כבוגד. לעתים נדמה ש"יורשים" כבר לא מתנהלת מתוך היגיון פנימי, אלא מתוך הצורך להשאיר כל הזמן את הגלדיאטורים שבזירה במצב קרבי.
בכל מה שקשור לתמונת הקרב, נראה שידו של רומן על העליונה. רומן הוא זה שנתפס לרוב כילדותי, אבל כשקנדל לוקח על עצמו את התפקיד, רומן יכול לשגשג, או לפחות לרשום לעצמו הישגים אגב חריצת לשון שמזכירה כי הוא עדיין פרחח קטן. בתוך שני פרקים, ובתוך שני חדרי שירותים, הצליח רומן לקדם שני מהלכים לשביעות רצון אביו - מועמד מועדף לנשיאות מטעם המפלגה הרפובליקנית ופגישה עם מתסון. "אני איש העסקים הכי טוב באמריקה", מחמיא רומן לעצמו, ומאוחר יותר מבשר לאביו: "אני הילד היחיד שתצטרך אי פעם".
ובאמת, נראה שהכל הולך לרומן: המנכ"לית-בובה היא המנטורית שלו, המנכ"ל האמיתי הפך אותו לשותף בהצעה שהוגשה לקנדל (לרכוש את המניות של קנדל בחברה תמורת 2 מיליארד דולר). אפילו הכישלונות, כמו השיחה האחרונה עם הנשיא או הסכמתו לעסקה עם סנדי וסטואי, לא דבקים בו. הסיפור של רכישת "גוג'ו" מגלם את הכל: קנדל הציע לרכוש את החברה, שיב הציעה לתפוס את מטסון במסיבה - ורומן סגר את העסקה וגזר את הקופון.
אבל ייתכן שרומן טועה בהערכה העצמית (כפי שהוא טועה בה תמיד); ייתכן שלוגאן מקרב אותו לא משום שהוא מתפעל מיכולותיו, אלא משום שהוא משוכנע שברומן - בניגוד לשיב - הוא יכול לשלוט. במובן הזה, קנדל אולי צודק באומרו לרומן "אתה לא בן אדם אמיתי".
רומן ושיב מגיעים למסיבה יחדיו, אבל למעשה הם נעים על מסלולים הופכיים. בעוד רומן נוסק, המניות של שיב אצל אביהם נמצאות בצניחה. העונה הולכת ודוחקת את שיב אל מחוץ לבורד המשפחתי: ההצעות שלה נדחות, לוגאן נוזף בה, איש לא מכבד אותה. בכל פרק היא חוטפת מהלומה, וכל פרק מעלה תהיה אם הפעם יהיה זה הקש שישבור את גבה. בשבוע שעבר הייתה זו הבחירה בבורדרליין-פשיסט ג'אריד מנקן, שגרמה לפקיעת שני מיתרים אצל שיב: העסקי-אינטרסנטי (היא רקמה דיל עם מועמד אחר) והאתי (הסכנה הלכאורית לאומה האמריקאית). כך קורה גם הפעם: שיב זועמת כשהיא מגלה שלוגאן השאיר אותה מחוץ להצעת רכישת המניות; ומאוחר יותר מביעה סלידה מהמעקב אחר ילדיו של קנדל ("יש גבול", היא אומרת לרומן). מותר להטיל ספק בקוד המוסרי של שיב - איפה הוא היה כשהיא ריטשה את אחיה במכתב פומבי? - אבל ברור שהוא ממלא תפקיד משמעותי בקבלת ההחלטות שלה, או לפחות בסערת הרוחות והמחשבות שבה היא נתונה.
בסיום הפרק, כשקנדל עוזב בסערה את המסיבה, שיב עוזבת מיד אחריו. אולי זה הרגע שבו נשבר לה הגב.