ברוכים הבאים לכל מי שראה את הפרק ולא את הדרבי. אני יודעת, אנחנו מעטים, אבל יחד ננצח. לפעמים יש כדורגלן שהוא גם זמר, אבל לא נבנה את כל התדמית של המדינה על שמעון גרשון, נכון? נכון. ואם בכדורגל עסקינן - את התכנית פותח דרבי בין שני פליטי כוכב נולד, נעמה כהן ודניאל ברזילי.
נעמה ביצעה את "Rockabye" של Clean Bandit. הביצוע היה די גדול, אירוויזיוני, מפואר. השלב הזה של התכנית, בכלל, כבר מתחיל להעלות את הציפייה למשהו שהוא וואו. הסלחנות נשארה מאחור, וכעת על כולם להראות את היכולת שלהם לתת שואו. נעמה שלטה בבמה ברמת הביונסה, אבל השופטים הסכימו פה אחד שהשירה לא היתה מושלמת. שירי לא ידעה אם לתת כחול או אדום, וקרן אמרה לה (את המשפט הרוחניקי בעולם), "אם את לא יודעת, לכי על הטוב". אוקיי.
איתי לוי, השופט האורח, חיכה לפיצוץ שלא בא. מהרגע שאיתי שם על זה את האצבע - חיפשתי בכל ביצוע וביצוע את "הפיצוץ", כמו נרקומנית של פיקים בשירים. תנו לי את הפיק, אני אומרת, ויפה שעה אחת קודם. כי חווית השיר בארוויזיון היא לא "אהלן אהלן אני שר/ה יפה", הציפיה פה שונה: צריך לתת עוד, אקסטרה, אבל לא ללחוץ מדי. איזון עדין, לפרפורמנס שבדרך כלל אין בו מי יודע מה עדינות. נעמה סיימה עם 64%, ופינתה את הבמה לדניאל ברזילי. הוא ביצע את "איש של לילה" של רוני דלומי, ועבר את נעמה בניקוד. הביצוע של דניאל השאיר את השופטות בפה פעור, אבל בעיקר בגלל שהוא חתיך. נו מילא, גם זה משהו.
הראש בראש הבא היה בין שפיטה לבין טאי. שני תוצרים של העיר תל אביב - האחת, נערת האינדי הקולית, השניה, ערבייה שכלואה בגוף של שחקנית בוגרת רימון. אהבתי את זה ששפיטה התרגשה באמת לפני שהופיעה, ואהבתי גם את הביקורת של השופטים אחרי שהגיעה ל42% אהדה בלבד עם ביצוע לשיר "Can't Stop the Feeling" של ג'סטין טימברלייק: איתי לוי עף, אבל תפס אותה בקטנות של הח' וה-ע', הראל אמר שאם את שרה אז תשירי, וגם אסף אמדורסקי הסכים שהדמות מפריעה, והציע לשפיטה שתתן למתיקות שלה לצאת החוצה (עוד משפט רוחניקי. מה נהיה?).
תור טאי הגיע להראות לנו מה יש לה בכיס, וביצעה את "Radioactive" של Imagine Dragons. תאי נתנה ביצוע מושלם, ושוב לקחה שיר של אנשי האינדי ועשתה ממנו ספקטקל שלם, וכך אמרה גם שירי - כל הכבוד על בחירת השיר הלא מתחנפת, כלומר, כל הכבוד שהיא לא בחרה בשיר פופ רגיל ולעוס.
אבל אותי אישית דווקא יסקרן לראות את טאי יוצאת מהאלמנט שלה ומחזיקה שיר דיוות גדול מהחיים. לאו דווקא שזה מה שהאירווזיון דורש - הוא דורש חידוש וייחוד ואמירה - אבל סתם, בשבילנו. אסור? מותר. גם איתי לוי חטא במשפט רוחניקי כשאמר לטאי שזה יפהפה שהיא באה עם כריזמה מטורפת - אבל בעצם שרה לעצמה. את האמת - הוא צודק.
והגענו לדו קרב האחרון והגרנדיוזי לערב - קובי מרימי מול ליאת אליהו. קובי נתן ביצוע אופראי ומרטיט ל- "Mad World", על גבול ההגזמה, וזה מן ביצוע כזה שאני לא אאזין לו בכיף שלי בבית - אבל לאירוויזיון זה מרגיש מתאים. קובי הצליח לגרוף רק 57% אחוזים. ליאת עלתה עם "Stone Cold" של דמי לובאטו, והפסידה לקובי - לא בגלל הקהל, אלא דווקא בגלל האדומים של השופטים.
בקטע סופר-מגה- מפתיע, היחיד שהכחיל את ליאת היה, תחזיקו חזק, המרדן האוטומטי אסף אמדורסקי. טוב, בעצם, גם להיות הכחול היחיד מול פאנל מלא אדומים זה סוג של מרד. אז מזל טוב לקובי מרימי שהעפיל לשלב הבא, יש לי הרגשה כזאת שהוא הולך לייצג אותנו באירוויזיון.