בואו, יש מכות. שלב הדו קרב האכזר סיפק לנו כמה התכתשויות מהנות במיוחד וכמה ניפויים מתבקשים והתחרות מתחילה להגיע לטמפרטורת בישול רצויה, בואכה רתיחה.
עשרים המתמודדים הגיעו לשלב שבו אין יותר הנחות, סייבים, סלחנות או נדנודים מצד אסי ורותם. מול הקהל וצוות השופטים המחודש (איתי לוי אתה מתוק - אבל אנחנו מתגעגעים לסטטיק) קשה לזייף סטאר קוואליטי, ועם מעט יציאה ממקומות הבטוחים, אפשר סוף סוף לראות מי באמת בא כדי להפוך לדיוה ומי ישאר עם הפרחים לצה"ל.
פרק הדו קרב האחרון סיים את מלאכת הצמצום לעשרה מתמודדים מובילים והציל שני מתמודדים נוספים שלא צלחו השלב, ואולי באמת ראוי להתעכב לרגע על ההחלטה התמוהה לשמור דווקא על שפיטה. הזמרת שמעצבנת את כל מי שפוגש בה ניצלה על ידי השופטים דווקא אחרי ביצוע חלש ל-"Can’t Stop the Feeling" והביצוע עם הציון הנמוך ביותר בשלב, 41 אחוזים בלבד, ושלושה אדומים מהשופטים.
אז השופטים לא אוהבים אותה, הקהל לא אוהב אותה, אנחנו בטוח לא אוהבים אותה – אז למה לא מצליחים להיפטר ממנה? למה נאור כהן או להקת וואנה וואנה, שנתנו ביצועים מצוינים שנפלו רק כי התחרו מול מתמודדים חזקים מהם, לא זכו להזדמנות נוספת? ובכן, מילת המפתח היא דמות.
שפיטה היא דמות מעוררת מחלוקת, וזו בדיוק הסיבה ששרדה. לא בזכות הגוון המוזיקלי העאלק מקורי שלה (ג'סטין טימברלייק מאגרבה, הבנו את השטיק), אלא בגלל הגיוון העסיסי שהיא מוסיפה לתכנית. שמישהו שם יתעורר בבקשה לפני שהחיקוי החיוור הזה לגימיק יקבל סיכוי להתקדם הלאה, וחס וחלילה גם לגמר.
מי שלגמרי מתקדמים לגמר, ולגמרי משתפרים מפעם לפעם, הם להקת שלווה שהביאו ביצוע מהמם ל-"The Sound of Silence". על אף שהם ללא ספק הפתעת העונה, גם הפעם ההשתפכות של השופטים היתה מוגזמת. לצד הסיפור המרגש של איתי לוי, שהיה מעלה לחלוחית גם בעינו של ג'אפר (כן, זאת את שפיטה), קשה לפספס את הצביעות המסוימת בהיותם הסוס היציב ביותר בתכנית.
האופי המוזיקלי של להקת שלווה לא תואם לשאיפות האירוויזיון שהשופטים מנפנפים בהם שוב ושוב. כל מתמודד אחר שהיה בוחר בביטלס, ג'יין בורדו וסיימון וגרפונקל ברצף היה חוטף על הראש שהוא לא יוצא מאזור הנוחות שלו, אבל שלווה זוכים לשלווה נדירה. כן, זה היה ביצוע יפיפה, אבל האם באירופה יתאהבו בהם גם?
דווקא עופרי כלפון, המתמודדת הצעירה והשקטה שמפתיעה בכל פעם מחדש עם ביצועים עוצמתיים במיוחד, יכולה להיות פצצה, אם נשאיל לרגע את עולם המושגים הלוחמני של איתי לוי. הביצוע שלה ל-"תוכו רצוף אהבה" של ישי ריבו היה האנטיתזה המושלמת לנערה הביישנית (באמת, לא כמו קובי מרימי) שהיא. הפער המפתיע הזה בין השקט שלה לביטחון הבימתי המדהים בזמן הביצועים החיים נתנו לה 90 אחוזים מוצדקים לחלוטין ואם תצליח בשלב הבא גם למצוא שיר שהוא לא מאותו סגנון ישראלי-מרגש-פיוטי-על-סף-הדתי, אולי יהיה אפשר להוציא ממנה משהו מעניין אפילו יותר.
עם זאת המתמודדת היציבה ביותר היתה ועודנה כתריה, זמרת בכל רמ"ח אבריה שנותנת ביצועים שקולעים שוב ושוב. דווקא הביצוע הנוכחי ל-"Just The Way You Are" של ברונו מארס היה פחות מוצלח מקודמיו, והביקורת של אמדורסקי היתה (שוב) מדויקת - משהו בכתריה מהוקצע כמעט יותר מדי, במובן שהיא שוכחת לשחרר וליהנות מהמוזיקה, דבר חשוב על כל במה. אבל גם זה רק פסיק בסיפור המהפנט של כתריה, שככל הנראה תגיע לגמר, וכבר עכשיו נמצאת ברמה ראויה לבמת האירוויזיון, עם כל השואו שזה דורש.
תריסר מתמודדים נותרו, רובם שווים את המעמד והקרב יהיה קשה בהרבה מעתה והלאה. בואו, עדיין יש מכות.