יש משהו מדאיג במהירות בה אנשים מסתגלים לסטטוס משופר. קחו לדוגמא את הדילר הצעיר פרנקלין סיינט, הגיבור הבלתי-מעורער של "שלג צח" (ימי א' ב-22:00, yes Oh). נדמה כאילו רק אתמול ראינו את פרנקי הצעיר מוכר אצבעות מריחואנה לחבריו מהשכונה, ופתאום – במחי עסקת קוקאין מוצלחת אחת – האהבל חושב שהוא מינימום "הייזנברג" הבא. הוא מסתחבק עם המפיץ הישראלי הפסיכוטי כאילו שהם שירתו יחד בלבנון (תראה לו מה זה, אבוטבול!), מציב תנאים בלתי-מתפשרים ללקוחה היחידה שלו, למרות שרק אתמול הוא ראה אותה מפרקת במכות את דודה שלו, וחמור מכל: הוא מסתובב ברחבי שכונת-העוני בה הוא גר עם תיק מלא בקוקאין ודולרים. וכאן נשאלת השאלה: האם בתיכון היוקרתי בו למד פרנקי לא הקריאו בשיעור ספרות את הטרגדיה היוונית "אנטיגונה"? כי קשה שלא לצעוק על המסך לאורך כל הפרק הזה "היבריס, מפגר! ה-י-ב-ר-י-ס!". אבל פרנקי מתעקש ללמוד על בשרו, ואחרי שהוא נשדד, אנחנו נפרדים ממנו כשהוא מתנשף, מדמם וחסר-כל על רצפת הסמטה. אופסי.
פרנקי הוא לא היחיד שהמעמד החדש עולה לו לראש. גם בגזרתו של סוכן ה-CIA הגרוע ביקום, טדי מקדונלד, ישנה הסתגלות זריזה ולא-אחראית במיוחד למעמדו החדש. אחרי שקיבל לזרועותיו את האחריות על הסדרת הקוקאין בלוס אנג'לס, טדי מנסה להסתגל לתפקיד באמצעות הכישרון המרכזי שלו: לעשות פאדיחות. הסוכן הלחוץ והמיוזע (ברצינות, מי קיבל אותו לCIA?) מסגל לעצמו שם בדוי ומשקפי שמש מגוחכים, ויוצא למסע-צלב אחר השגת כבוד ממפיצי הסמים השונים, המתבטא באובססיה היסטרית ללחיצת-יד.
כאן המקום להדגיש כי יכולת עיצוב הדמויות של הסדרה מתגמלת במיוחד בפרק הזה. אם מסתכלים על המניעים של פרנקי, או של טדי, הרי ששניהם בעלי הפוטנציאל לעורר בנו סימפטיה זהה. פרנקי הוא נער שמחפש תהילה וכסף, אבל הוא עושה זאת גם כדי לשחרר את אמא שלו מהעבודה המזעזעת שלה, וכדי להרגיש שהוא לא "משתכנז" והופך לאחד מהלבנים שלמדו איתו. ואילו טדי הוא בחור בסוף שנות ה-20 לחייו, שעד לפני פרק היה בטוח שהוא ייקבר בקלסרים של משרדו עד יום מותו, וקיבל הזדמנות לחיות שוב. על הנייר, יש לא מעט סיבות לרצות בטובתם של שני הבחורים האלה. אבל בעוד שמפלתו של פרנקי סוחטת מאיתנו זעקות "הו, לא!" – כשטדי עומד בהבעה המטומטמת שלו ומנסה באופן נואש להשיג את לחיצת-ידם של חברת-קרטל מקסיקנית ומתאגרף, הסנטימנט מפנה את מקומו לתאוות-דם. למזלו של טדי, לוסיה ואוסו עדיין בטראומה מהרצח שאירע בסיום הפרק הקודם, ובהיסח דעת – הם לוחצים את ידו ומשחררים אותנו מ"אוקוורד מומנט" של 5 דקות רצופות.
אוסו, אגב, הוא היחיד שעומד על המשמר מבין גיבורי הסדרה. בעוד שחבריו עושים דאווינים ומשלמים על סובביהם, גוסטבו "אל אוסו" מוצא את עצמו בפרק השני במצב של פרנויה מפני העתיד לבוא. אחרי שמתגלה כי האדם שנשלח לשדוד ממנו (ובטעות גם לרצוח) הוא בן משפחתם של פדרו ולוסיה, אוסו לא בוטח באף אחד. הוא סולד מפדרו (ובצדק, פדרו פחדן), יש לו תחושה רעה לגבי טדי (ברור) והיחידה שמצליחה להישמע הגיונית – היא לוסיה. אם בפרק הקודם נדמה היה שפדרו הוא הבוס ולוסיה היא בת-הדודה הפטפטנית, הבו לי כובע ואוכל אותו: אוסו מגלה שברגע שהעניינים מתחממים, פדרו מתגלה כילד קטן וחרדתי, ואילו לוסיה דווקא מתגלה כנבונה וכריזמטית בהרבה מהצפוי. הקרבה שנוצרת בין השניים בעת שלוסיה מציגה לאוסו את העסק המשפחתי – מפעל מחתרתי לאריזת קוקאין, קלאסי לדייטים – מרמזת שעל אף היותו השקול והשפוי מבין הגיבורים כרגע, גם לאוסו אין מנוס מהישאבות פנימה לעולם שאולי היה כדאי להימנע ממנו.
וכך, אנחנו מסיימים פרק כשכל הגיבורים נשאבים עמוק יותר לעולם שמוטב היה להם לחמוק ממנו. ההשלכות למעשיו של פרנקי כבר כאן, וגם אוסו וטדי עושים צעדים שבבירור עתידים לסבך אותם. האירוניה טמונה בכך שבזמן שכל התלבטות היא הרת-גורל עבור השלישייה, לפושעים שסביבם נראה כי מאד קל. בלדרית רעה כקלודיה, או פסיכי אקסצנטרי כמו אבי, לא נראים מוטרדים גם כשמאיימים עליהם או גוססים להם בחצר האחורית. אם פרנקי או טדי היו מגניבים עוד מבט אחד לעיניהם של האנשים שעומדים מולם בעסקאות הסמים – ייתכן מאד כי היו מבחינים שזאת לא הליגה שלהם, ושכדאי להם לעוף הביתה ועל הדרך לעצור את התפרצות הקראק של שנות ה-80 בארצות הברית. אבל המציאות עשתה לנו ספוילר והתפרצות הקראק קרתה גם קרתה. תהיה חזק, פרנקי.
בקטנה לסיום: סחטיין על העורך המוזיקלי של הסדרה, ששבה את ליבנו כשהפעיל בפול-ווליום בוילה של אלון אבוטבול את "תנו לי רוקנרול" של תיסלם. ככה תופסים את תשומת הלב של הקהל הישראלי.