שלום וברוכים הבאים לריקאפ הגמר של "הזמר במסכה". הערב יהיו איתנו חרק, עוף, פחמימה ריקה ודרקון מוזהב. אבל עזבו את שולחן השופטים, כי הערב יהיו איתנו גם שלושה סלבריטאים סודיים שיתחרו ביניהם בשני מקצים מוזיקליים ובסופם נחשוף שלוש זהויות. בין לבין: מחרוזת להיטי סטטיק ובן אל, המשפט "אני לא יודע, זה בלתי אפשרי" וכמובן הרבה דיבורים על מסע, הגשמה ומבנה גוף. נשמו עמוק, אנחנו יוצאים לדרך.
התרנגול, השפירית והפלאפל - Say My Name
זה שלקח לנו חודשיים וחצי להגיע לביצוע הזה: מחדל. השיר המשולש היה ערימה גדולה של כיף, ועשה הרבה מאוד חשק לביצועים מרובי משתתפים גם בעונה הבאה. צופי "המרוץ לדראג של רופול" זוכרים ודאי את הפעם המקוללת ההיא בעונה ה-11, בה 6 מלכות שונות נלחמו בו זמנית בריקוד ובליפסינק על הזכות להישאר בתכנית. זה הרגיש בדיוק ככה - כמו הפרעת קשב עם נצנצים - רק בקטע טוב.
התרנגול - Don't Stop Me Now
לזכות "הזמר במסכה" ייאמר שהנאמברים שבה הלכו והשתכללו ככל שהעונה התקדמה, ואם בתכניות הראשונות התעלפנו מכל קוליסה שהתגלגלה אל תוך הבמה ומחוצה לה - בערב הגמר כבר קיבלנו הפקה תלת-ממדית כמעט, ולכל הפחות סופר-משוכללת עם תנועת מצלמה אירוויזיונית וכוראוגרפיית אצבעות שאפשר רק לקנא בה. אה, והביצוע הקולי היה מעולה. בשלב זה, לבצע שיר של קווין בתחרות מוזיקלית זה משהו קלישאה לעברה מוסרית, אבל התרנגול כבר הוכיח (ויוכיח) שיש לו מספיק כריזמה בשביל לחפות על צ'יזיוּת מזדמנת. בשולחן השופטים: אופירה מושכת לכיוון צחי הלוי, סטטיק ובן אל מתבייתים על יהודה הלוי ולא מרפים, ורק שחרֵינו מפתיע כשהוא מהמר על רן דנקר.
השפירית - Where Have You Been
מי אמר שחיי הלילה מתו? אה, אוקיי, כן, כל מי שמתעסק בהם, עובד בהם או צורך אותם. אבל הנה, גמר "הזמר במסכה" פיצה אותנו ונתן לנו את כל מופעי הפריצה שהתרגלנו לקבל באירועי חודש הגאווה. מה לא היה שם - זמרת סוג-של מהעבר, בגד גוף מנצנץ, עיבוד עוד יותר אלקטרוני ללהיט פופ מוכר. היתה חסרה רק תנועת ידו המהוססת של עפר ניסים לפני נפילת הביט וזה היה מושלם.
כיוון שהשפירית זמרת מצוינת שמתייחסת לכל הופעה של ברצינות הראויה וכיוון ש-"Where Have You Been" הוא אחד מעשרת השירים הכי טובים של ריהאנה (קחו דקה להרכיב עשירייה משלכם ותגלו שזו חתיכת מחמאה), זה היה גם ביצוע מרשים וכיפי עם רקדנים שנראו כמו נבלים מסופר-מריו. השופטים הימרו באופן כמעט גורף על רינת גבאי, ורק שחר שב להימור מהעבר והלך על שפיטה.
הפלאפל - "7 Years"
מקווה ששמתם לב שצדי נמס עוד לפני שנוגן התו הראשון. אין, תנו לו רקדניות-מריונטות-עם-כלי-נגינה, תושיבו אותן מתחת לחופות שנראות קצת כמו במת תאטרון וקיבלתם את הרגע היפה ביותר בחייו של צדי, או לפחות מקום שני אחרי האודישן של סשה גרישקוב.
אני קצת מתעצל לבדוק אבל אני חושב שלאורך כל העונה הפלאפל הקפיד לא לבצע שום שיר שבוצע במקור או נכתב על ידי אישה? נחמד ככה, לא? ואני חושב שזו הייתה מפלתו העיקרית של הפלאפל בתכנית. לא של המפורסם שנחשף בהמשך הערב בשום צורה - של הפלאל כדמות טלוויזיה. קיבלנו ממנו ביצועים קצת חדגוניים, שנבעו כנראה מהניסיון הבימתי החלקי שלו, וגם בערב הגמר הוא היה נעים להאזנה אבל לא הרבה יותר. כלומר, לפחות לדעתי, כי השופטים מאוהבים בו כולם והימרו על שמעון גרשון, אורי ששון וגילי מוסינזון. צדי דגר על הימור סודי משלו כל העונה ולבסוף הטיל ביצה/ניחוש בשם אבי גרייניק. מחווה נועזת, צדקו, אבל זה טו ליטל, טו לייט.
החשיפה הראשונה - הפלאפל
עכשיו, טעם אישי בצד, אורי ששון הוא חשיפה מפתיעה, מהסוג שיהיה כיף לראות ממנו כמה שיותר בעונה הבאה. לא מישהו שמקושר אוטומטית לשירה או להופעה על במה (אם כי בינו לבין ירדן ג'רבי, אפשר לפחות להגיד ש-2020 הייתה טובה לג'ודאים ישראליים בריאליטי), אלא סתם, בחור צעיר ומפורסם מאוד בתחומו עם לסת מטמטמת ואהבה כנה וגדולה למוזיקה. וזה הספיק. התנאים השלדיים האלה הספיקו והפכו את הפלאפל - המבעיתה בתחפושות - לחביב הקהל, יקיר השופטים ואם להסתמך על נתוני הצפייה העונה, גם למאמי לאומי בפוטנציה.
השפירית - "All By Myself"
עוד לפני הביצוע, צנצנת דבש נכנסה לבמה. לא, זו לא הייתה תחפושת זנוחה נוספת שנלבשה על ידי עינת שרוף, אלא צנצנת דבש אמיתית שרמזה לקשר בין השפירית ואופירה אסייג. זה לא עזר בשום צורה, אבל שחר הספיק להמר על רוסלנה רודינה, שבאמת ידועה בכישוריה המוזיקליים אותה הפגינה אף פעם לא פעמים.
השפירית הבינה שהיא צריכה לאזן את הפופ המזוקק של ריהאנה ובחרה בלדה קלאסית ועיבוד לאס-וגאסי (העיר האהובה על אופירה, בפער) שאפשרו לה לעשות את מה שהיא עושה היטב: לשיר תווים בלתי אפשריים בקול צלול ורם. זה היה מרשים גם אם לא מקורי, והוביל את השופטים להמר פה אחד על רינת גבאי.
התרנגול - "Alive"
גם לתרנגול יש קשר סודי לאחד מהשופטים, הפעם לשחר והפעם הרמז הוא תמונה של שירן סנדל, שהופיעה לצד חסונינו ב"הייסקול פסטיגל". שחר הבטיח בשעתו שזה הרגע שיזכור כשיגדל - ולא שיקר. הוא אכן זכר שיהודה לוי שיחק גם בפסטיגל ההוא, ולכן זה ההימור שלו. סטטיק, בן אל וצדי מצטרפים להימור על יהודה, אבל אופירה מתעקשת על צחי הלוי.
סטטיק טען שהביצוע של התרנגול הוא הנאמבר הטוב ביותר שראה אי פעם בישראל - טענה שכל מי שצפה אי פעם ב"אמא שלי ממרוקו" יתקשה להסכים איתה. ובכל זאת, קשה להתווכח עם הביצועים העקביים של התרנגול. תכנית הפעולה שלו השלימה את זה של השפירית: הוא התחיל בלהיט מוכר מהעבר וקינח בבלדת פופ מעודכנת, וזה גרם לכל הערב שלו להיראות דינמי ומסעיר יותר.
החשיפה השנייה - השפירית
בכלל, זה היה ערב כמעט מושלם מבחינה מתמטית. ואם התרנגול השלים את השפירית מבחינה מוזיקלית, החשיפה של רינת גבאי השלימה את החשיפה של אורי ששון. הוא - רגוע ושמח על ההזדמנות להשוויץ בכישרון חדש, היא - פצצת אנרגיה רגשנית ומרגשת. הוא - לא מתרגש כבר ממסגרות תחרותיות, היא - התייחסה ל"הזמר במסכה" כמו לאולימפיאדה הפרטית שלה; תצוגת תכלית מרהיבה ומקצועית של מוזיקה. וכשגבאי מדברת על הפצע שלה, על הרצון לזכות באישור - ברור שהיא לא מבקשת הכרה ראשונית. איש לא מופתע לגלות שרינת גבאי היא זמרת מעולה, אבל "הזמר במסכה" נתנה את ההזדמנות לתבוע פרספקטיבה חדשה על עצמה. לא רציתם אותה כזמרת למבוגרים? תראו מה פספסתם.
החשיפה השלישית - התרנגול
אז ראינו את התזה של אורי ששון, את האנטיתזה של רינת גבאי ולבסוף קיבלנו את הסינתזה של השניים: צחי הלוי. הוא גם נהנה מכל שנייה שלו על הבמה ולקח את התחרות כולה בקלילות, הנאה ושמחה (כמו אורי ששון) אבל גם הגיע מגובה בסל כישורים מוזיקליים, ניסיון מגוון בתעשיית הבידור ובהרבה מאוד פוקוס מקצועי (כמו רינת גבאי).
וגם אם חשיפות קודמות במהלך העונה היו מרגשות יותר (מיכל אמדורסקי) או מפתיעות יותר (גדי סוקניק וואט דה פאק), לא הייתה חשיפה מאושרת כמו זו של צחי הלוי. הוא עצמו קרן מאושר, כל הנוכחים באולפן קרנו מאושר, לוסי אהריש שהוקפצה פעם נוספת בתחפושת החסידה - גם היא קרנה מאושר. "הזמר במסכה" סיפרה לנו את זה מהרגע הראשון ולא תמיד הקשבנו, אבל היא לא באמת הייתה פה בשביל המתח. כלומר כן, ברור, מעניין מאוד לנחש מי מסתתר מתחת למסכה, אבל עובדה שבתכניות האחרונות השופטים כבר הלכו והתמקדו בצחי וברינת בהימוריהם. גם השם אורי ששון נאמר בשולחן השופטים לא פעם. כיף להצטרף למשחק, אבל כיף כמעט באותה המידה פשוט להישען אחורה ולתת לקרקס הביזארי והצבעוני של "הזמר במסכה" לסחוף אותך.