1. רוח צפונית
    פרק הבכורה של העונה השנייה של "בית הדרקון" (שזמין ב-yes ,HOT וסלקום TV) נפתח דווקא בחומת הצפון הרחוקה, הרחק ממוקד העניינים. לכמה רגעים אפשר לחשוב שהעונה תתרכז בכלל בצד המשפחתי של אמא של ג'ון סנואו מ"משחקי הכס" המקורית, בהתחשב בדמות החדשה של אחד מאבות בית סטארק, אבל מהר מאוד מבינים שזאת שיחת "יחסינו לאן" של שני הבתים החשובים - וניסיון להבטיח לראינירה טארגאריין (אמה ד'ארסי) את התמיכה של הצפון, שעל הנייר אמורה לסדר לה ניצחון ואת כס הברזל הנכסף. מה גם שבסופו של דבר התמיכה הזאת מתבררת כעזרה די מינורית של כמה אלפי חיילים, וגם הם די גריאטריים. אם רק היו מחוקקים במעלה מלך חוק גיוס נורמלי.

    הסטארקים מתרצים את חוסר הרצון לשלוח לוחמים לקרב בכך שיש אויב גדול יותר מעבר לגדר (רמז למהלכים הלבנים), ומסבירים שהם חייבים לשמור על עירנות. חבל שהמלך וייסריז המנוח לא הציב כמה דרקונים סמוך לגדר וגידל אותם שם, כי אז הם היו מונעים את הפלישה הגדולה כמה מאות שנים קדימה.
    "בית הדרקון" עשתה שינוי שמגלה עליה לא מעט | לביקורת המלאה
  2. פסע ממלחמה
    הרבה מעריצי "משחקי הכס" הגיעו לעונה הראשונה של "בית הדרקון" בחשש, כי העונות האחרונות של הסדרה - שהצליחה להחזיק שש עונות טובות פחות או יותר - התרסקו לחלוטין בסופן והוציאו להרבה מהצופים את הרצון להמשיך לסדרת הבת. אבל העונה הראשונה של "בית הדרקון" בכל זאת הצליחה להפתיע לטובה: העלילה זרמה טוב, התככים והמזימות נרקמו בקפידה ולמרות שכל הדמויות היו חדשות, חלקן הצליחו לסחוף את הקהל.

    מה שהשאיר טעם טיפה מר בסוף העונה היה תחושת הפור-פליי שליוותה אותה, עשרה פרקים שהיו מבוא אחד ארוך לקראת אותה מלחמה גדולה שעתידה להגיע - ובסוף נשארנו עם טיזינג קטן בסוף העונה שבו גילינו שדרקון יכול לתקוף דרקון, מה שאולי מרמז על המשך העונה החדשה. מי שציפה שהעונה השנייה תושק ישר עם דרקונים ששורפים ערים שלמות, כפי שעשתה חאליסי בהתקף הפסיכוזה שלה, נאלץ להתאכזב. גם הפעם היוצרים מותחים אותנו עם יופי של קליף האנגרים שהם מספיק טובים כדי שנמשיך לצפות בפרקים הבאים.
  3. מזון מלכות
    סר קריסטון קול (פביאן פרנקל) עשה הרבה דרמה בעונה הראשונה. כשראינירה רמזה לו שהקשר ביניהם אף פעם לא יהיה רשמי, קול אפילו שאל אותה אם "את רק רוצה שאהיה הזונה שלך". אותו קול הפך בסופו של דבר למפקד משמר המלך, וכבר בפרק הראשון אנחנו מגלים שהוא שוב מנהל מערכת יחסים עם מלכה - אבל הפעם עם אליסנט הייטאוור (אוליביה קוק), מי שהייתה החברה הכי טובה של ראינירה ואז התחתנה עם אבא שלה, הולידה לו ילדים ומנסה מאז לגנוב לה את הכס. על פי ההתנהגות שלהם מובן שמערכת היחסים הזאת אסורה, ואל תופתעו אם בהמשך העונה קול יפגוש מחדש את ראינירה בסגירת מעגל עם ניחוח קל של אופרת סבון.
  4. יש מי שעושה ויש מי שמדבר
    זו לא הפעם הראשונה שבה אנחנו רואים דמויות שונות עומדות, או יושבות, סביב שולחן מקבלי ההחלטות ונותנות את דעתן. כל אחת מציעה גישה כזאת או אחרת, והישיבות המעייפות האלה לא באמת מקדמות את העלילה אלא רק בונות את ההייפ לקראת "ריקוד הדרקונים הגדול" המובטח. אבל יש את האנשים שפשוט עושים - למשל דיימון טארגאריין (מאט סמית'), ששוב מוכיח את עצמו בתור הדמות הכי עגולה ומורכבת בסדרה.

    ברגע שתתחילו לשנוא אותו, דיימון כבר יעשה מעשה אצילי ויחשוף את הצדדים הרכים שלו - אבל ברגע ששוב תתאהבו בו הוא פשוט ישחט ילד. ואותם ביצועיסטים כמו דיימון או אאימונד (איוואן מיטשל), בנה שתום העין של אליסנט, הם שמניעים את העלילה. בנוסף יש לתת קרדיט ללאריס סטרונג (מת'יו נידהאם), הדמות הצולעת והמוזרה שמוצג בתור סוטה בעונה הראשונה אבל יודע טוב מאוד לחסל את מי שצריך וללחוש על האוזניים הנכונות. אם נחזור ל"משחקי הכס", הוא הכי דומה לדמותו של ליטלפינגר, שטבע את אחד הביטויים המוצלחים של הסדרה: "הכאוס הוא סולם". גם ליטלפינגר וגם לאריס הם גברים שמנסים לקדם את עצמם, והם יודעים שהדרך הכי טובה למי שמגיע מלמטה הוא לשרוף את מה שמעליו.


  5. פלאשבקים מ-7 באוקטובר
    כן, הטלוויזיה אמורה להיות מפלט מהמציאות שלנו, אבל קשה שלא לחשוב על מה שעברנו כמדינה בסצינה האחרונה של הפרק: אמא שנאלצת לבחור לאיזה ילד יערפו את הראש בזמן שהוא ישן חסר ישע במיטה, ולאחר מכן רצה עם הילד השני בזמן שהיא בבירור בפוסט-טראומה. למרות שהתרגלנו לזוועות של "בית הדרקון" וכמובן "משחקי הכס", זה מן הסתם יותר מדי עבורנו. אני לא חושב שיש ישראלי אחד שצפה בסצינה ולא הרגיש אגרוף בבטן באותו רגע.