וואו, יעלי. אני לא יודעת אם זו האובססיה לנינט מימי "כוכב נולד" שגרמה לי להתאהב בה או העובדה שהיא ביקשה לכתוב על הקבר הפיקטיבי שלה משפט מתוך "כמו צמח בר" של חוה אלברשטיין, שיר יום הזיכרון האהוב עליי - אבל מה שבטוח זה שאני לגמרי שם.
הפרק השני של "בשבילה גיבורים עפים" מעניק לנו הצצה למערכת היחסים המורכבת של יעלי ואביב, שכללה אולי כמות מוגזמת של קיטש ומתנות גרועות, אבל גם לא מעט רגעי דרמה וכאב. בקיצור, זוג ממוצע. יעלי שמה בצד את כל הצרות שלה, כולל מערכת היחסים הרעועה עם ההורים שסירבו לקבל את העובדה שהיא זנחה את הדת והקדישה את עצמה לאביב, אז עוד מנהל מועדון סטנדרטי בתל אביב. אבל במלחמות כמו במלחמות, הקורבנות לא נגבים רק בשדה הקרב, והוא עזב אותה.
עשר שנים אחר כך אנחנו במקום אחר לגמרי: החבורה, שכוללת את אביב, דובי והימלר, מתכוננת לטיסה לקולומביה, שם יחברו לבנדה בניסיון למצוא את יעלי. אי אפשר להתווכח על האינטרס של אביב ודובי לעשות את זה, בכל זאת מדובר בבת זוג ובאחות עבורם, אבל הקשר של הימלר לכל הסיפור הזה נראה מקרי בהחלט - אלא אם קרה ביניהם משהו שעוד לא גילינו. מודה, לא הייתי מתנגדת לראות על המסך רומן בין נינט למיכאל אלוני.
בכל אופן, הגילוי על כך שהימלר חלה בסרטן כבר בשנת 2008 ולא התבשר על כך בשיחת הטלפון הדרמטית מהרופא שלו - כמו שראינו בפרק הקודם - בהחלט מחזקת את האמינות של הדמות הזאת. ואם כבר אמינות, חייבים לדבר רגע על האופן המופתי שבו דובי סידר את המזוודה שלו: האם ראיתם אי פעם גבר אורז כל כך יפה? אני לא.
קצת אחרי שהימלר פורק את מיצי הקיבה שלו על דיילת תמימה, החבורה נוחתת בדרום אמריקה וחוברת לבנדה שמקבל אותם בקריאות "בוא'נה יא זין", הדרך המקובלת של גברים ששירתו יחד בצבא לומר שלום זה לזה. בעוד שאביב, דובי ובנדה מתחילים את המסע אל יעלי בפול גז ותוך חמש דקות כבר מבצעים נוהל מעצר חשוד על ריקרדו הצלם, הימלר עסוק בעיקר בלהתמסטל עם הישראלים בהוסטל. אגב, אם הם באמת חושבים שמיכאל אלוני נראה בן 40 - כולנו צריכים להרגיש ממש רע עם עצמנו.
למרות שאביב הוא זה שסובל מפוסט טראומה באופן הכי מובהק, ברור לחלוטין שגם בנדה חטף סיבוב רציני אחרי התקרית במלחמת לבנון השנייה, רק שאצלו זה התבטא במסיבות טבע, אקסטות והצטרפות לכנופיית רחוב בבוגוטה. חייבים לחלק צל"ש ליוצרי הסדרה על הקישור המדהים בין הסצנה שבה הקולומביאני מבטיח לבנדה שראש הכנופיה "יחתוך לו את הזין" לבין רגע של חיתוך מלפפון בחומוסייה: הפאלוס מעולם לא נראה מבעית יותר.
אז מה יש לנו בינתיים? כת שזורקת אותנו היישר ל"ארץ פראית מאוד" של נטפליקס, רק שבמקום הגורו הכריזמטי אושו יש מאפיונר בשם "האבא החיוור"; מריה, שהתגלתה כהרבה יותר מסתם מאהבת לטינית חיננית ואפילו מאיימת לפגוע במאמצי החבורה מרוב דאגה לבנדה; וגם עובד קונסוליה מושחת שמסיבה לא ברורה משתף פעולה עם הכת.
"בשבילה גיבורים עפים" התקדמה בקצב טוב, אולי אפילו טוב מדי בשני הפרקים הללו, והצליחה לגרום ללב שלי להחסיר פעימה יותר מפעם אחת. דווקא רגע השיא של שני הפרקים הללו - קרב היריות במחבוא של קרלוס - גרם לי לירידת מתח קלה. אביב, שרק לפני מספר סצנות עבר התקף חרדה על רצפת השירותים באחד הרגעים המצמררים שנראו על המסך לאחרונה, הפגין קור רוח מעט לא אמין כשהצליח לחלץ מהמקום את בנדה כמעט ללא פגע. רגע נדיר של אומץ לב או גליץ' עלילתי? לא יודעת, אבל האמת היא שזה גם לא ממש משנה, כי איך אמרה פעם מרגול? הסדרה הזו הצליחה לעשות לי שליכטה בלב.
בונוס: חייבת לפרגן לחברים ב-tvbee שגילו שאת אמא של אביב מגלמת לא אחרת מהשחקנית ריטה שוקרון, ששיחקה גם את אמא של נינט בסדרה "השיר שלנו". צירוף מקרים? אין דבר כזה.