מעט מאוד מילים מריה יודעת בעברית, שתיים מהחשובות שבהן היא מכירה מצוין: "יהיה בסדר". ככה בנדה לימד אותה, ככה היא האמינה שיהיה לאורך כל הדרך - וככה היא צדקה, כי הכל באמת היה בסדר בסוף. הפתעות גדולות לא חיכו לנו בפרק האחרון לעונה הראשונה של "בשבילה גיבורים עפים": היו לנו דקות מותחות ומרגשות, אבל לא כאלה שחוללו תהפוכות ענק בעלילה. זה לא היה סוף שמח, אבל גם לא עצוב. זה היה סוף חמוץ-מתוק, כזה שהותיר אותנו עם הקלה גדולה, אבל גם עם שריטה בלב.

כבר בתחילת הפרק, הציב אלישע לאביב אולטימטום ברור: החופש של יעלי תמורת הגוף שלו. מה שנראה בהתחלה כמו הקרבה של ממש הסתיים כסשן טיפולי מוזר שבו אביב נזכר בכך שחזה במוות של אבא שלו במו עיניו, דבר שהדחיק לאורך כל השנים. לא ממש ברור איך מטיפול בסם מסוכן זה הפך לטיפול פסיכולוגי-היפנוטי, אבל לפחות קו עלילה אחד נסגר לנו כאן - בניגוד לתדמית שנבנתה לו בחצי הראשון של העונה, אלישע הוא בסך הכל בחור תימהוני שניסה לטפל בפוסט טראומה באמצעות כת שנוצלה לרעה על ידי עבריינים. לג'יט.

כשבוארון פגש את הבן של יעלי (צילום: מתוך "בשבילה גיבורים עפים",  קשת 12  )
למחול או לנקום - "בשבילה גיבורים עפים" | צילום: מתוך "בשבילה גיבורים עפים", קשת 12

אחרי שגילינו מה המניע של האבא החיוור, עברנו לטפל באיש הרע באמת בסיפור הזה: בוארון. אחרי שהשוטרים הצליחו לחסל את רוב אנשיו, בוארון נותר לבד, אחד על אחד, מול נגה אברהמי. בנונשלנטיות ששמורה רק לפושע הוא אפילו לא זכר את העובדה שהוא אחראי לרצח של בן זוגה ובנה, אבל תהיו בטוחים שהיא זוכרת את זה טוב מאוד. אחרי שלקח לה את הילד, בוארון מנסה לחטוף גם את בן (כמה סימבולי) ומשתמש בו כמגן אנושי, אבל מרגע שנוטרל, נותרה בפני אברהמי הדילמה האולטימטיבית: למחול או לנקום.

היכרות של שני פרקים עם אברהמי הספיקה לנו כדי לצפות מה היא הולכת לעשות, ובואו נאמר שהרבה דם לא היה שם. זאת כמובן בניגוד לסצנה שקדמה לכך, בה איבדנו את הימלר. אחרי שנאבק בסרטן לא פחות מפעמיים אבל עדיין הצליח לחצות את הג'ונגל כשהוא חלש וגוסס, הימלר סיים את חייו דווקא בירייה של סוחר סמים קולומביאני. אפשר להגיד שזה טרגי, אבל אפשר להגיד גם שהוא היה מעדיף למות ככה מאשר לדעוך לאט ובכאב. כמו שטען במכתב הפרידה המרגש שלו, דותן כנראה ידע שהוא והמוות זו עסקה שנסגרה כבר מראש, אז מה זה כבר משנה איך זה יקרה.

ההחלטה העלילתית להתעלם מהמוות של הימלר עד לסצנת הלוויה לא ממש ברורה. לא זכינו לראות את החבורה מקבלת את הידיעה הקשה, וגם הרגע שבו אביב החזיק אותו בנשימותיו האחרונות, בניגוד לאביו ולאזולאי, הסתיים מהר מאוד. בכלל, חבל שהדמות של הימלר, שהיה כאמור, הגיבור האמיתי בסדרה, חמקה לנו מבין האצבעות מהר כל כך ולא קיבלה את הכבוד הראוי. חוץ מבנדה, שניסה לברוח מבית החולים והטיח במריה האשמות קשות, נראה שכל יתר החבורה הגיבה למוות הזה די באדישות.

כמו המבט בין יעלי לאביב שאמר הכל בפרק הקודם, גם הפעם החיבוק ביניהם וההבטחה ש"הכל יהיה בסדר", ממש כמו שבנדה הבטיח למריה, הצליחו לנעול את הסדרה בצורה מושלמת. נכון, פה ושם צצו כמה קטעי עלילה מעט צפויים ובחירות תמוהות מצד הדמויות. ולמרות זאת, זו הייתה סדרה שהצליחה לחבר באופן יוצא דופן בין המקומי לאוניברסלי, בין הסיפור שלנו כישראלים ששירתו בצה"ל וחוו אזעקות וריצה למקלטים לבין עולם הפשע והמסתורין מהסדרות שאנחנו מכירים ואוהבים מעבר לים, איפשהו על הציר שבין "נרקוס" ל"אבודים". כל מה שנותר לנו עכשיו (חוץ מלספור את הימים עד לעונה השנייה, כמובן), זה לקוות שנזכה לראות את הנוסחה הזאת עובדת גם בסדרות ישראליות נוספות.