חמש עשרה שנה חלפו מהרגע ההוא בניצנים ונינט עדיין נראית בת 19. מערכות יחסים מתוקשרות, חתונה, לידה, מעבר ללוס אנג'לס וכמובן קריירה מוזיקלית בינלאומית – ואף לא קמטוט, זרזיף של התבגרות ניכר על פניה. יפה וקורנת כמו שהייתה אז, כששרה באודישן את "ילד אסור, ילד מותר" ושברה לכולנו את הלב בפעם הראשונה.
אבל נינט מפציעה רק למספר בודד של רגעים בפרק הבכורה הכפול של "בשבילה גיבורים עפים", אולי השם הכי מילולי שיכול להיות לסדרה. הגיבורים הם ארבעה חברים, שלפחות שלושה מהם קיבלו כינויים מטופשים, כמיטב המסורת הצה"לית. הגרוע שבהם הוא ללא ספק הימלר, הכינוי שניתן לדותן פרידמן (מיכאל אלוני) פשוט כי הוא "אשכנזי מהרצליה", שזה כנראה המקביל לפושע מלחמה נאצי בגולנצ'יקית. הבא הוא בנדה, כלומר יקיר בן-דוד (משה אשכנזי) ודב או דובי, שבינתיים נראה שבאמת קוראים לו ככה (נדב נייטס). היחיד שלא זכה לכינוי הוא אביב (תומר קאפון), ובהחלט מזל שעצרנו את זה כאן.
אביב שרוי בפוסט טראומה בעקבות אירוע שהתרחש בשלהי מלחמת לבנון השנייה, עשר שנים לפני התרחשות העלילה המרכזית. אנחנו בפריים טיים והמציגים אינם חיילים, אבל שריקות הכדורים המבעיתות מצליחות לעורר בי חרדה למרות שהדבר הכי קרבי שעשיתי בשירות הצבאי שלי היה לרוץ לשק"ם דקה לפני שהוא נסגר. נכון, אנשי האפקטים של הסדרה כנראה עבדו כאן שעות נוספות, אבל בכל זאת, הסיטואציה של צוות מילואימניקים שנתקל במארב של חיזבאללה עוברת באופן אמין להפליא.
תחת אש כבדה, אביב מקבל החלטה שתצלק אותו לנצח. הוא מוצא את עצמו בגיל 34 עדיין מרטיב במיטה, וכאילו שזה לא מספיק טראגי, הוא גם מאבד זמן קצר לאחר מכן את יעלי (טייב), בת זוגו ואחות של דובי בתאונת דרכים טראגית בקולומביה, מה שהופך אותו באופן מידי לדפקט רציני.
בזמן שאביב נתקע בעבר, שלושת חבריו הצליחו להתקדם הלאה בחיים. כלומר, תלוי איך אתם מגדירים התקדמות: בנדה עבר לקולומביה ופתח חומוסייה לשמחת התרמילאים במאנץ', דובי הפך למורה והתחתן ואילו הימלר, שמשומה עדיין דבק בכינוי הזה, הפך לבעל חברת השקעות שמנהל חיים נוצצים. כל זה נקטע בבוקר אחד, כשבנדה מגלה בעיתון המקומי את יעלי מככבת על השער במבט מבולבל ואבוד. הוא כמובן מתקשר לספר את זה לאביב, שלוקח את זה איך נאמר, לא ממש בסבבה.
זו אף פעם לא משימה פשוטה לשחקן לגלם דמות במצב נפשי מעורער כמו זה שאביב נקלע אליו, אבל לדפוק את הראש בארון תוך כדי בכי היסטרי וצרחות "אני נדפקתי לגמרי", זו גם לא בהכרח הדרך הכי טובה לעשות את זה. תומר קאפון כבר הוכיח לנו ב"תאג"ד" שהוא שחקן דרמטי מצוין, וחבל שלפחות בפרק הזה הוא נופל מדי פעם להגזמות מיותרות.
בנדה, חמוש בנחישות יוצאת דופן וגם במאהבת לטינית חיננית בשם מריה, מחליט לצאת להתחקות אחר התמונה של יעלי. רק שבמקום להרים טלפון, הם מגיעים פיזית לבית של הצלם ובסוף גם איכשהו מוצאים את עצמם פורצים אליו. אפשר לערער על האמינות של הסיטואציה הזאת (האם אי פעם בסדרת טלוויזיה מישהו ניסה לפרוץ לבית ונכשל? כנראה שלא), אבל כבר עכשיו ברור שבנדה הוא הדמות שמחזירה את המטוטלת של החבורה הזאת לאמצע, זה שמחזיק אותה רגע לפני שהיא מתפרקת וזה שכנראה גם יוביל את המסע אל יעלי. זה מצטרף לעובדה שמשה אשכנזי הוא אחד הדברים הכי טובים שקרו לטלוויזיה הישראלית בשנים האחרונות, ואחרי התפקיד המופתי של לירז ב"מטומטמת", הוא ממשיך להוכיח שהוא לא פחות משחקן ענק. אה, והוא גם מצטרף לרשימה נכבדת של דברים טובים שיצאו מהעיר עכו, כולל אותי וחומוס.
הפרק מסתיים עם הגילוי על מחלתו של הימלר, שמוכיח ש"נותרו לי חודשיים לחיות" הוא כנראה הפיק-אפ ליין הגרוע בהיסטוריה. כמו כן, אני חוששת שבן אדם שנותרו לו חודשיים לחיות מתרוצץ בחליפה בערב גאלה ושומע על זה מהרופא שלו בשיחת טלפון קצרצרה רק באופרות סבון ולא ממש בחיים האמיתיים. אבל אם ניפטר לרגע מהציניות, אני חייבת להודות שהמסע אליו אנחנו יוצאים מכאן והלאה מצליח להשאיר אותי צמודה למסך. אין לי מושג מה יעלה בגורלם של אביב, בנדה, דובי ויעלי, אבל אחרי פרק פתיחה כמו זה, אין לי ספק שזה יהיה מסע מוצלח.