אם הפרק הקודם של "סיפורה של שפחה" היה מלא מדי בהתרחשויות עבורכם, קבלו פיצוי - פרק שלם בו לא קורה כמעט כלום. כלומר, חוץ מהעניין הקטן הזה של הלידה. זה בדיוק מה שלמדנו לצפות מ"שפחה": או שהסדרה מציפה אותנו בסצנות קשות וטראומטיות, או שהיא מושכת אירוע על פני סוג של קליפ יפהפה שנמשך קרוב לשעה ומלא בסימבוליזם ויזואלי. פרק 11 של העונה השנייה שייך לסוג השני, ובו ג'ון סוף סוף מביאה לעולם אחות קטנה להאנה - הולי. למעשה, היא לא מדברת עם אף אחד בפרק מלבד הולי, ומופיעה לבדה על המסך רוב הזמן.
מוקפת בשלג בבית שכל רהיטיו מכוסים עקב שיפוץ, היא מנסה לתכנן את הצעדים שלה, תוך שהיא נזכרת בלידה הראשונה שלה. אם לרוב הפלאשבקים נועדים לתאר את העולם השונה בו ג'ון חיה לפני כן ולספק לצופים השוואה, הפעם הזכרונות של ג'ון נועדו כדי לחזק אותה. היא שואבת כוח מהאנשים שהיו סביבה בלידה הראשונה - לוק, מוירה ואמה, ואפילו ממקור ממש לא צפוי - דודה לידיה ושאר השפחות.
בניגוד לפרקים קודמים, בהם ההתנהגות והמחשבות של ג'ון שמלוות את הסדרה בקולה עוזרות לנו להבין את מצבה המנטלי בכל רגע ורגע, הפעם אנחנו מקבלים סיפור יותר מפוזר. היא גם אומרת את זה בתחילת הפרק ומתנצלת על הסיפור המקוטע. אבל קשה לצפות למשהו אחר בנסיבות שהיא נמצאת בהן כרגע, כשהיא בצומת ולא יודעת איזו פנייה לקחת. היא לבדה, הזוג ווטרפורד בעקבותיה, היא לא מצליחה לפרוץ עם הרכב מהחניה וברגע הכי לא מתאים - הצירים מגיעים.
ג'ון נתקלת בזאב שחור שבוהה בה מחוץ לבית, בשלג. זה לא מקרי, כמובן, כמו כל סמל ויזואלי אחר ב"סיפורה של שפחה". זאבים בתרבות הפופולרית לרוב נועדים ללמד אנשים לסמוך על האינסטינקטים שלהם שידריכו אותם, וזה בדיוק מה שג'ון עושה. לא תמיד ברור מה מנחה את ההחלטות שלה. למשל - כשהיא מכוונת רובה לעבר פרד וסרינה (מתי בדיוק היא למדה להשתמש ברובה?) ולבסוף בוחרת שלא לירות. האם היא חסה עליהם? או שהיא חושבת שלהרוג אותם רק יסבך אותה עוד יותר? האם היא התכוונה לירות בשניהם? או רק בפרד? והאם היא מתחרטת רק כי היא לא רוצה שהעולם הזה יהפוך גם אותה לאדם חסר רחמים?
למרות שהפרק מגיע לשיאו בסצנת הלידה הנהדרת, בה אליזבת מוס צורחת וגונחת על ברכיה כאילו היא מעוניינת לזכות בכל פרס אפשרי על העונה הזאת, שווה לשים לב דווקא לרגע אחר בפרק. כשהיא נכנסת למכונית ומתניעה אותה, הרדיו נדלק, ושדרנית אמריקאית בקולה של אופרה ווינפרי (ששייכת לחלק הקטן של ארה"ב שהצליח להישמר) מציגה שיר של ברוס ספרינגסטין - הסמל האמריקאי האולטימטיבי. אבל הדרך בה היא מציגה אותו משונה: "ועכשיו, שיר שיזכיר לכל המאזינים, פטריוטים אמריקנים או בוגדים מגלעד, שאנחנו עדיין פה. כוכבים ופסים לנצח, בייבי".
האם רטוריקה פטריוטית היא באמת מה שמעניין אנשים במציאות החדשה? נדמה שבמקום בו זכויות אדם נרמסות, הנאמנות לארה"ב כמדינה תיקח את המושב האחורי והמאבק האמיתי יהיה לשחרר אנשים שסובלים, לא משנה לאיזו אומה הם משתייכים. לקרוא לאנשי גלעד "בוגדים" הוא אקט שמתאים יותר לרטוריקה של הסתה של אנשי ימין כנגד אנשי שמאל, רק שכאן מדובר דווקא בליברלים שבחרו לשמור על ארה״ב הדמוקרטית, ומבזבזים את זמנם באמירות פטריוטיות. כוכבים ופסים לנצח, בייבי? האם הדגל האמריקאי הוא באמת מה שחשוב כאן? ומה לגבי כל נשות גלעד ש"בגדו" בדגל, האם הן יקבלו יחס של בוגדות במדינתן אחרי שכל זה יגמר? אז נכון, הדגל מסמל עבור האמריקאים הנותרים כרגע את הדמוקרטיה, החופש והאפשרויות של ארה"ב כפי שהיא קיימת היום, אבל נדמה שכשאנשים נרצחים ברחובות ונשים נאנסות מדי יום, לנגן שיר של ברוס ספרינגסטין ולהקדיש אותו לדגל הוא אקט מעט מנותק.