אם היוצרים של "שפחה" מנסים להראות לנו שכל מה שבחיי היומיום שלנו נחשב לעינוי, עבור ג'ון החופשייה (בערך) הוא תענוג - בהחלט מצליח להם. כי אחרי שהפרק הקודם הסתיים בצפייה ב"חברים", הנוכחי נפתח בג'ון עושה ספורט. עכשיו, יכול מאוד להיות שג'ון היא מסוג האנשים שבאמת נהנים מ"חברים" ומספורט, אבל אנחנו מעדיפים להאמין שהיא פשוט מתנחמת במה שיש, ושכל סימן של בחירה חופשית מתאים לה. עבור חלקנו הגיהנום מורכב מפרקים של "חברים" וביקורים במכון הכושר אבל היי, לא שופטות. בכל זאת, הבחורה עברה אונס ממוסד פעם בחודש.
אנחנו פוגשים כאן את ג'ון כשהיא עדיין מסתתרת במערכת עיתון הבוסטון גלוב שלושה חודשים לאחר שנמלטה מהזוג המבעית ווטרפורד, רק עכשיו עם בייבי באמפ קטנה. בקנדה, מוירה ולוק אפילו לא חושבים על ג'ון האומללה או על דרכים לחלץ אותה, אלא מנהלים חיים שרוב הפליטים רק יכולים לחלום עליהם - הם שותפים בדירה מעוצבת, עושים ריצות בחוץ ואוכלים ביחד ביצים ודגני בוקר. השותפה השלישית שלהם, שהיא החברה הפוסט-טראומטית האילמת שלוק הכיר עוד בעונה שעברה, אפילו מפרה את שתיקתה עבור בדיחה. "Blessed be the Fruit Loops", היא אומרת להם כשהם בהפוגה מהוויכוחים הקטנים שלהם, והם נקרעים מצחוק. כן, כמה נעים לחיות בארץ החופש כשהאישה שלך והחברה הכי טובה שלך עוברות סדרת עינויים. ממש פרק של "חברים".
בזמן שהיא משתעממת לה במערכת העיתון, ג'ון נזכרת באמה. עכשיו, צריך לזכור שבעוד העונה הראשונה של "שפחה" מבוססת על הספר מאת מרגרט אטווד, העונה השנייה ממשיכה את העלילה והיא כבר פרי מוחם היצירתי של היוצרים הטלוויזיוניים. הפעם הם לא היו יצירתיים במיוחד כשבחרו ליצור את אמה של ג'ון בדמות לוחמת פמיניסטית, ואפילו ליהקו לשם כך את שרי ג'ונס ("24", "טרנספרנט") במהלך מעט ברור מאליו. למרות שאין בכלל ספק ש"שפחה" היא סדרה שתומכת במאבק הפמיניסטי שמתחולל ברגעים אלה ממש, סיפור הרקע של ג'ון ואמה עדיין מצליח להראות כמו סוג של נקמה. אמה של ג'ון מאוכזבת מבחירת הקריירה שלה, למרות שהיא עוזרת עורך בהוצאת ספרים מקצועית, ומעדיפה להשוויץ בפני חברותיה דווקא בפועלה של מוירה, שבדיוק בונה אתר עבור ארגון פמיניסטי. "כשהיית קטנה רצית להיות בבית המשפט העליון", היא אומרת לג'ון, וזו עונה לה בתשובה מושלמת שמוכיחה ש"חברים" אינה פסגת הטעם התרבותי שלה: "רציתי גם להתחתן עם ג'ורדן קטלנו".
כשג'ון מוצאת את עצמה במרכז האדום וצופה בסרטי הדרכה, היא נבעתת לראות דימוי של אמה כאחת העובדות במושבות. אמנם המסר המפורש הוא שאמה צדקה בכל פעם שהזהירה אותה שמשהו חמור עומד להתחולל והמאבק הפמיניסטי חשוב מאי פעם, אבל קשה שלא לקבל את התחושה שמדובר גם באגרסיה נסתרת כלפי הפמיניסטיות של כיום. טוב, אולי זה רק בגלל שיש כל כך הרבה ממנה.
בהווה, ג'ון סוף סוף מחולצת מהבוסטון גלוב, ואחרי עזרה מכמה אנשים טובים מוצאת את עצמה על מטוס בדרך לקנדה. כשהיא נתקלת בקשיים בדרך, הזכרונות של אמא שלה הם אלה שמחדירים בה אומץ ונחישות להאבק על החופש שלה. מזל, כי אחרת הם היו מיותרים לחלוטין. אבל הנחישות הזאת לא מספיקה ולפני שהמטוס ממריא היא נתפסת ונלקחת חזרה לגלעד בסצנה מבאסת במיוחד. טוב, זה באמת היה קצת קל מדי לשחרר אותה לחופשי כל כך מוקדם בעונה ובסדרה. שם גם מתגלה סיבה נוספת שהפרק התמקד ביחסים של ג'ון עם אמא שלה - כשהיא בוחרת לברוח מבלי להציל את האנה, היא מקווה שהאנה תסלח לה כמו שהיא לומדת באותם הרגעים לסלוח לאמא שלה. זה רעיון מרגש סך הכל וסביר שגם אנחנו היינו נסים על נפשנו במקום ג'ון, ובכל זאת להיות מאוכזבת מבחירות הקריירה של הבת שלך זה קצת שונה מלהשאיר אותה בגלעד. רק אומרים.
"סיפורה של שפחה" משודרת בימי חמישי ב-22:00 ב-HOT HBO