בסוף העונה השנייה של סיפורה של שפחה, הכרזתי ממש כאן שאין טעם להמשיך ולצפות בה אם היא תמשיך באותו הקו. לא כי היא גרועה, חלילה, אלא פשוט כי היא הפכה להיות צפויה מדי. סיפורה של שפחה אמנם מתהדרת ברעיון עוצמתי ורלוונטי, באיכות הפקה גבוהה, קאסט מדהים ואליזבת מוס אחת מהפנטת, אבל גם עם כל היתרונות האלה, היא עדיין סבלה מהרגע הראשון מכתיבה קלישאתית ומניפולציות רגשיות שקופות מדי. אבל כמו ג'ון, שקיבלה הזדמנות לברוח מגלעד ונשארה מתוך תחושה שעבודתה עדיין לא הסתיימה, גם אני החלטתי להישאר ולסבול.
העונה השלישית של סיפורה של שפחה נפתחה עם שלושה פרקי בכורה, שמצביעים על כיוון אחר מפורנו העינויים שהורגלנו אליו. אין טעם לדוש שוב בכך שנושא הסדרה אקטואלי מתמיד, ועל התזמון של עליית העונה השלישית יחד עם חוקי ההפלות שמשתנים בארה"ב ומסעירים את העולם. זה כבר ברור שסיפורה של שפחה נוגעת בנקודה רגישה במיוחד עבור נשות המערב בימים אלה, ומעוררת חרדות ופרנויה, עד כדי כך שישנם לא מעט אנשים שפשוט ויתרו על הצפייה בה, בשל המחיר הנפשי הגבוה והעלילה הלא מספיק מתגמלת. ברוס מילר, יוצר הסדרה, אמר לאחרונה שהוא הקשיב לביקורות של הצופים, והבין שהעידן הנוכחי טעון מדי בשביל סדרה שמתארת רק את התרחישים הכי אפלים שיכולים להיות. העונה, הוא הבטיח, אנחנו עומדים לקבל גם תחושה של תקווה.
ובאמת, שלושת הפרקים הראשונים מכילים איזון הרבה יותר מוצלח מבעונות הקודמות בין האימה לאנושיות, בין רגעי החרדה לרגעים בהם אפשר לנשום לרגע ולראות איך החמלה מציצה מבעד לסדקים של הפנאטיות הדתית. זו עדיין סיפורה של שפחה והזוועות עדיין שם, אבל במקום להשתמש במניפולציות הרגשיות בשביל להתעלל בצופים, הפעם סיפורה של שפחה מביאה איתה קלישאות מהסוג החיובי, וזה שינוי מבורך.
התקווה הזאת באה לידי ביטוי בכמה קווי עלילה שכבר הונעו בעונות הקודמות. בראש ובראשונה, הקשר המורכב בין סרינה לג'ון, שעכשיו מרגישות קשורות יותר מאי פעם, מעין אחיות-אימהות של אותה התינוקת. בסוף העונה הקודמת, סרינה עזרה לג'ון להבריח את ניקול התינוקת, והאקט הזה, מבחינת ג'ון, הוכיח לה שהיא אכן אמא שלה, גם אם לא הביולוגית. סרינה עדיין לא משוכנעת לחלוטין שהיא יכולה לעזור לג'ון לקחת חלק במרד המתהווה, אבל היא בהחלט פונה אליה שתעזור לה להתמודד עם האובדן ועם ההחלטות שניצבות בפניה, והקשר הזה ממשיך להיות מרתק ומטופל היטב, עם רגשות אותנטיים ומשחק נוגע ללב של שתיהן.
קו עלילה נוסף ומלא תקווה הוא זה של אמילי, שמצליחה לברוח עם ניקול התינוקת ולקבל מפלט בקנדה, שם היא פוגשת את לוק ומוירה. אלכסיס בלדל שוב נטמעת כל כולה אל תוך הדמות, והלב נשבר מהניסיון שלה להתחיל ולעכל את הטראומה ואת העובדה שהיא ברחה מהסיוט הגדול ביותר של חייה. כל השפחות בגלעד סובלות, אבל לא כולן עברו כריתת דגדגן, צפו באהובה שלהן מוצאת להורג או נשלחו לקולוניות. כשאמילי שומעת מהרופאה שלפני שנייה נתנה לה הפניה לייעוץ עבור שחזור הדגדגן, שהיא צריכה לשים לב לכולסטרול הגבוה שלה - התגובה שלה לאירוניה אומרת הכל. אגב, זה גם מהלך עלילתי חכם - ג'ון חייבת להישאר בגלעד, אבל אמילי תספק את הפרספקטיבה של מה שקורה לשפחות אחרי גלעד.
קשה להתייחס לכל מה שקרה בשלושה פרקי בכורה שיורים לכל הכיוונים - יש את הבית שנשרף, הביקור של ג'ון אצל האנה והפרידה המוזרה שלה מניק. על כל אחד מאלה אפשר לדבר עוד ועוד, אבל קו העלילה המעניין ביותר הוא הקשר המתהווה בין ג'ון למפקד החדש שלה, לורנס. מדובר בדמות אניגמטית במיוחד, כפי שכל הזמן אומרים לה שאר המפקדים. הם לא מצליחים להבין אותו, וכך גם הקהל וג'ון. האם הוא באמת שונא נשים או שהוא פשוט משליך עליהן את רגשות האשמה שלו על החלק שלו ביצירה של גלעד? או שהכל קשור לאשמה שהוא נושא איתו לגבי השגעון של אשתו? האם הוא באמת לא אוהב את ג'ון או שהוא פשוט בוחן אותה?
ג'ון מתחבטת בכל השאלות האלה בעצמה, אבל בסוף מבינה שזה לא משנה. אחרי סצנה שבה השניים נכנסים לקרב מוחות בלתי נמנע, לורנס מציב אותה מול דילמה מוסרית - היא צריכה לבחור חמש נשים שיצטרפו למשק הבית של לורנס כמרתות, מתוך קבוצה גדולה שאמורה להישלח לקולוניות. אם היא לא תבחר - כולן ישלחו למותן. האינסטינקט של ג׳ון, ובצדק, היא לראות את זה כסוג של התעללות, או ניסיון של לורנס להצדיק את הפעולות של עצמו ולהראות לה שמוסר הוא לא שחור ולבן, והמציאות כוללת בחירות קשות. אבל לבסוף ג'ון עושה משהו שכבר גילינו שממש לא קל עבורה, אותו הדבר שלורנס עצמו רומז לה בכבדות שהיא צריכה לעשות - היא שמה את האגו שלה בצד, מקריבה למען הכלל, ובוחרת חמש נשים שמושלמות להצטרף למחתרת המרד. האם זו העונה המוצלחת ביותר של שפחה עד כה? בינתיים, בהחלט מסתמן שכך.
העונה השלישית של סיפורה של שפחה, מדי חמישי בבוקר ב-ב-HOT VOD וב-NEXT TV וב-22:00 ב-HOT HBO