רבות דובר בשבחי הבינג', אבל כל מי שניסו לבלוע כמה פרקים ברצף של "סיפורה של שפחה" יודעים (ובעיקר יודעות) שיש סדרות שמוטב לאמץ את תקופת הצינון שהן מציעות בין פרק לפרק, כי המחיר הרגשי עשוי להיות גבוה. למרות שהאיום הדימיוני של דיסטופיית גלעד עדיין רחוק מאוד מהמציאות של הנשים המערביות, משהו בה עדיין מהווה טריגר משמעותי יותר מסדרות אחרות שמציגות אלימות. הסיבה היא, ככל הנראה, סצנות האונס שכיכבו בעונה הראשונה וטירגרו את כולנו אל תוך מצב מועקה, גם אם ההתרחשויות האחרות בסדרה רחוקות מהחיים שלנו. לא שרבות מאיתנו נאנסו על ידי גבר שהוא הבעלים הרשמי שלנו על פי המדינה בזמן שהראש שלנו נשען על אשתו, אבל רבות מאיתנו נאנסו, נקודה.
המועקה הנפשית בעונה השנייה היא כבר שונה, ושיברון הלב מגיע באופנים אחרים. בפרק הזה הוא הגיע דווקא מהכיוון הבטוח של הגבול, בקנדה, שם מוירה שמה לעצמה למטרה לסרוק במשך שעות תמונות של נשים שהוצאו להורג בגלעד, כדי לגלות מה עלה בגורלה של בת זוגתה, אודט. הפלאשבקים הקצרצרים אמנם לא מספיקים עבור חיבור רגשי לדמות של אודט, אבל ההיכרות שלנו עם מוירה מתווכת את הכאב והאובדן כשהיא נתקלת סוף סוף בפנים החלולות של אודט. העצב שלה כל כך מוחשי, שהוא כמעט מסיח את הדעת מכך שאודט וקייט אפטון הן אותו האדם.
בגלעד, השפחות אבלות על חברותיהן שנהרגו בפיגוע, אבל ההתרחשות המעניינת באמת בפרק היא זו שמתבשלת לאט ומגיעה לשיאה רק בסופו. כשהגברים של גלעד החזירו את הנשים שלהן למרחב הביתי, הם שכחו דבר אחד - מה קורה אם הם לא יכולים לתפקד? גם נשות המפקדים, שמעמדן החברתי גבוה ברפובליקה החדשה, הן נטולות זכויות. לדוגמה, אסור להן לקרוא ולכתוב. אם בפרק הקודם המרד הגיע מצד שפחה שבחרה בפיגוע התאבדות, הפעם ראינו איך סרינה מורדת בשלטון החדש מתוך המערכת. הרגע הזה היה חייב להגיע בשלב מסוים. ידענו כבר שסרינה היא אישה חכמה שהייתה אחת ממובילות התנועה בעולם הישן, והתסכול שלה ממקומה החדש ניכר. היא אמנם קראה לחזרה של הנשים לניהול משק הבית, אבל ככל הנראה קיוותה שמדובר יהיה בבחירה, ושבמידה שתרצה תוכל עדיין לעסוק בכתיבת ספרים והגות אידאולוגית.
כשהמפקד ווטרפורד מרותק למיטת בית החולים לאחר שנפצע בפיגוע, זה הזמן שלה לזהור. במקום לפנות לעזרתם של המפקדים האחרים, היא מחליטה להוציא פקודות בעצמה, ועושה את הבלתי יאמן - נותנת לג'ון לקחת חלק במהלך. הרגע בו היא מבקשת מג'ון, עורכת ספרות מקצועית בעברה, לעבור על הפקודות שלה ומעבירה לה עט הוא אחד הרגעים המספקים בסדרה, אפילו יותר מהבריחה של ג'ון בתחילת העונה. המבטים שהן מחליפות הם כמעט אירוטיים והמגע של ג'ון בדפים ובעט לאחר שנים שלא קראה או כתבה הם כבר בגדר אורגזמה. הפרק הקודם נגמר בקליק של אגודל על מנגנון של פצצה, הפרק הנוכחי בקליק של אגודל על עט. כל אחת היא מחאה מסוג אחר, ובמובנים מסוימים - האחרונה מספקת אף יותר לצפייה.
ברומן של מרגרט אטווד (וגם בסרט המבוסס עליו מ-1990) סרינה היא אישה מבוגרת יותר. ברוס מילר, מי שאחראי על האדפטציה הטלוויזיונית של הספר, סיפר שבחר ללהק בתפקיד אישה צעירה על מנת להדגיש עוד יותר את מאבק הכוחות בינה לבין ג'ון ולייצר מצב בו סרינה חזקה יותר לא רק מבחינת מעמדה בחברה, אלא גם פיזית. אבל בסצנה הזאת, השיוך שלהן לאותו הדור משמש לקרב ביניהן. סרינה עושה כאן מחווה נדירה - היא משווה את מעמדה לזה של ג'ון ומשחררת את שתיהן מאותם האיסורים. זו הפעם הראשונה שהיא מתייחסת לאדם שג'ון הייתה, שלא באופן אלים (כי באמת, הפעם שהיא לקחה אותה להציץ בהאנה רק כדי לאיים עליה - לא נחשבת לה).
"הלוואי שהייתי יכולה לתת לכן עולם ללא אלימות, ללא כאב. זה כל מה שאי פעם רציתי", כך אומרת דודה לידיה לשפחות כשהן קוברות את חברותיהן שנהרגו בפיגוע. סרינה לא מייחלת, היא עושה. היא אומרת לג'ון שהיא מאסה בחיים בהם חיילים פוסעים ברחובות ומוציאים להורג וש"הגיע הזמן לחזור לחיים רגילים, לא?". האמירה הזאת מעוררת בג'ון תקווה קלה, אבל יכול מאוד להיות שמדובר בתקווה הרסנית. אם החיים של ג'ון ושאר השבויות והשבויים בגלעד ישתפרו, כך יפחת אצלם הצורך למרוד. האם עט עדיף על פצצה? בהחלט, אבל הוא לא יחזיר את הדברים לקדמותם. לא בטוח שסרינה מבינה מה היא עושה, אבל היא בעצם נותנת לג'ון סיבות שלא להתמרד ופתח של תקווה שאולי, גם בחיים האלה, עוד ילמדו להתייחס אליה כאל אדם, לא רק כאל רחם. המסקנה המדכאת, אם כך, היא שייתכן שנשים טובות יותר בדיכוי.
"סיפורה של שפחה" משודרת בימי חמישי ב-22:00 ב-HOT HBO