"תור הזהב החדש של הטלוויזיה" הוא מונח שנטבע בשנים האחרונות (פלוס-מינוס), ומתייחס לעובדה שסדרות הטלוויזיה הפכו, על חשבון תעשיית הקולנוע, למוקד הבידור הפופולרי בעולם. ה"תור" הזה, שהביא איתו מעבר של שחקנים גדולים, במאים ותסריטים מהמסך הגדול לקטן, במקביל לעלייה משמעותית בתקציבי ההפקה, יצר גם שינוי באופי של רבים מהתכנים הטלוויזיוניים עצמם והפך אותם לקולנועיים הרבה יותר. לא יודע מה אתכם, אני לא מסוגל לראות "משחקי הכס", "שובר שורות" או "בית הנייר" (רוצו לראות!) בלי פופוקרן.
גם בארץ, סדרות כמו "כפולים", "המדרשה" ואפילו "ג'ודה" הביאו ניחוח של תירס מפוצפץ אל הסלון הישראלי. אבל פרק 12 והאחרון לעונה של "פאודה", הוא בעיני החותמת הרשמית לכך שתור הזהב של הטלוויזיה הגיע גם לישראל - וולקאם!
שלא תבינו לא נכון, העונה כולה הייתה לדעתי מעולה, וברמה גבוהה מאוד (החבר'ה בנטפליקס יכולים להיות מרוצים) אבל פרק 12 פשוט הרגיש לי כמו סרט בפני עצמו – עם התחלה מפתיעה, גיבור במצוקה, נבל נחוש, חברים, אקשן, הפתעות, בחורה... כל השבאנג, קיצר - יש יותר סרט מזה? אגב, אני די בטוח שיכולתי לצפות בפרק האחרון בלבד ועדיין להנות ממנו מאוד ולהבין הכל. זה אומר אולי משהו על חלקים מסוימים מהעונה עצמה, אבל ת'כלס, לא מתאים להתחיל את הריקאפ לפרק החגיגי הזה (ומלא ההפתעות) עם תלונות, אז בואו פשוט נתחיל.
הפרק נפתח בדירת הרווקים בתל אביב: החבר'ה נהנים מעוד יום של טייק-אווי והמתנה ל-72 בתולות כשפתאום מוטי, השכן הנחמד, דופק בדלת ומבקש מהם להזיז את המשאית של החומרי נפץ. אללאק, איזה שחקן המוטי הזה, אה? מי חשד (אני לא, דוגרי) שלמטה מחכים להם כבר אנשי יחידה סודית כלשהי (שומר על ביטחון שדה), ושעוד לפני הפתיח - האיום הדאע"שי הגדול, המגה סופר דופר פיגוע שנידאל מתכנן כל העונה – ינוטרל? הייתכן? ברור שלא, מה הכיף בזה? מיד בסצינה הבאה אנחנו מגלים שמלבד המשאית שנתפסה, עוד אחת מסתובבת ברחבי ישראל ועל פי כל הרמזים נראה ש..בום! (כזה מפתיע זה היה,לא?) וכן ,נראה לי שמצאנו את המשאית השנייה.
כשדורון מתעורר לתוך תפאורה של הוולוג של אל-מקדסי בסרבל כתום ומפחיד (damn, איך שהאסוציאציה הזו עובדת חזק) הוא מיד מבין הכל: שהוא נחטף, שהוא ועידו כנראה הולכים למות ושהוא/הם/אנחנו הפסדנו. ועדיין, גם תחת הסיטואציה המאיימת הזו, הוא מנסה לעשות הכול כדי למשוך זמן ולרגע לא מאבד קשיחות או נשבר. כשהוא סוף-סוף מסתכל לאיש שהרג את המפקד שלו ואת אבא שלו בעיניים אחרי 12 פרקים של מרדף, הוא אפילו לא ממצמץ למעשה אף אחד מהם לא עושה זאת.
אבל עוד לפני שמתקבלת הבקשה/הודעה מדאע"ש בליווי תמונת הרישיון של דורון (בדקתי בשבילכם - רישיון B. סתם בן 47), גלי, על בסיס תחושת בטן נכונה מסתבר, כבר דואגת להקפיץ את כל היחידה, כולל סטיב הפצוע (זה לא חכם), ולא כולל נורית, שכנראה מבינה שהיא כבר בחוץ ופורצת בבכי. ובזמן שהם מבררים לאן הם בכלל צריכים לנסוע, איוב וכספי מצליחים להדליק את אבו-סמארה על נידאל, ועכשיו השאלה היא רק מי ימצא אותו קודם. הפתק שמרווה נותנת לקפטן, די בקלות אגב (ובצדק, הבן אדם יכול לגרום להפלה במבט) נותן ליָהוד יתרון.
אז כולם עליו, אבל MOST WANTED נידאל בשלו, ובעיקר מודאג ממה שאומרים עליו בחדשות. כשהוא מגלה שהחצי הראשון של התוכנית שלו הלך כוסאומו, הוא מחליט לעבור במיידית לחלק ב'. אחרי שהוא שוב חוזר על הציטוט האהוב עליו (עין תחת עין. הבנו, יא חפרן) ומקבל בחזרה הטפה מוסרית ועקיצה מדויקת מדורון, סף הטירוף שלו כבר בדרגת, איך אומרים, "לך תכין את המצלמה". דורון מנצל את המילים האחרונות ואת הזמן להעצמה של הילד ולעוד קצת מלחמה פסיכולוגית, ושניה לפני שהוא אשכרה מנסה לתפוס את האקדח שמכוון אליו בידיים - פתאום דפיקה בדלת. מוטי השכן? לא-לא, הפעם זה אבו-סאמרה והוא קצת פחות נחמד.
זה מסתיים בקרב יריות שלא היה מבייש אף סרט של ג'יימס בונד ובתבוסת 3:1 מביכה לדעא"ש. כשאבו-סמארה נמלט (אני כבר רואה הסטיקרים בגדה: אבו-ברח), נידאל עושה את הטעות הכי גדולה שלו אולי לאורך העונה כשהוא משאיר לוחם מיומן (וקשוח, כבר אמרתי?) לבד בזירה מלאה כלי נשק. וב"פאודה" כמו ב"פאודה", על טעויות כאלה משלמים בדם.
הסצינה הלפני אחרונה הופכת לדיון מוסרי/חינוכי/ערכי, כשדורון מצליח בסופו של דבר לשכנע את בנו, עידו, להוריד את הנשק, ואז משום מה שולח אותו החוצה ללב שכם. עוד ניסיון, אני מניח, של היוצרים לאותת לעולם את ההבדל "ביננו", ל"בינם", לפחות בהיבט של חינוך הילדים. כי כשדורון מכוון את האקדח אל נידאל, עוד נוצר ספק קליל האם הוא כן הולך לירות בבן אדם שעד לפני שנייה תכנן לערוף לו את הראש. הסירו דאגה: הוא יורה. מסר של היוצרים? תחליטו אתם.
ומכאן, אנחנו לצערנו הרב בסוף, והסוף של הסרט/פרק הזה הוא כבר הוליוווד "ביי דה בוק", עם מוזיקה דרמטית נוגה של כתוביות סיום בשילוב רעש של מסוקים חגים, וכל זה על רקע דורון "ג'ון מקליין" קביליו, שמדדה החוצה מהבניין אל עבר החברים, השקיעה והעונה הבאה. לא נותר לנו אלא לקום מהספה, לנקות את גרעיני הפופקרון ולמחוא כפיים בהתרגשות. וכן, אשכרה עשיתי את זה אבל אל תגלו. נתראה בעונה הבאה, אה? מא-סאלאם.