היה היה, לפני הרבה פרקים, נסיך. ולנסיך הייתה ממלכה יפה ואישה יפה וילדים נאים, ושקט נפשי יחסי. יום אחד נקרא הנסיך למילואים לתפוס את הפנתר הרשע ומיד נענה למשימה. המסע בממלכת הפנתר היה כמובן מסוכן מאוד ורצוף ברגעים קשים (פיצוצים, חטיפות, עניינים), ובאופן כללי הצלחתו מוטלת בספק עד היום.
אבל מה שחשוב באגדות זו האהבה - ואכן במהלך מסעותיו בממלכת הפנתר (הידועות גם כ"פאודה" העונה הראשונה) נתקל הנסיך בנסיכה יפהפייה, וחמודה בקטע אחר יעני, והשניים התאהבו. אך כיצד יממשו את אהבתם? הרי הם מגיעים ממלכות אויבות, והוא שיקר לה לגבי הזהות. שלא נדבר על העובדה שבכרך 2 היא כבר נשואה לשר המלחמה והוא גרוש (בגוד) פלוס שניים ונסיך-לוחם בעצמו.
אבל באגדות כמו באגדות, הכל יכול לקרות. ואחרי תלאות רבות, מבצעים, חטיפות, משחקי כח והתגברות על טראומות קודמות בקשר: הנסיכה שירין והנסיך דורון שוב מאוהבים. סליחה, אוהבים. וכבר בפתיחת הפרק הם מתעוררים מלילה סוער של השלמת פערים לארוחת בוקר רומנטית (+ח"ח מאבא) ולסצינה דביקה, מרגשת (ומצולמת יפהפה) על רקע נוף מדברי סוער. כשדורון מודיע לשירין שהיום היא צריכה לעזוב, וואלק הלב שלי נחמץ כמו לבנה.
באופן כללי נושא הזוגיות חוזר בפרק מספר פעמים, אם זה בסצינות התלושות של סטיב וענת מורנו עם התרנגול כמתנת ולנטיינס והתקף הזעם בחניית הנכים (הסצינה היחידה כמעט בפרק בה נשלף אקדח) או במפגש מלא הגעגועים של סמיר עודאללה (אח-של) ואשתו מרווה ("מה תקעת אותי לבד עם אמא שלך?!") בחנות הצעצועים.
גם בבית הכלא נמשכת האווירה הרומנטית - שם הרומיז וואליד ו"אחמד" ממשיכים להתקרב. אבל למרות הקריוקי המשותף, סשן שנאת הנשים (חוץ מאמא, כמובן) ואפילו מחווה של הרבצה מצד נאור, וואליד, כפי שחששנו, מסרב לצייץ מידע. אז גבי ואמירה מחליטים להעלות את החקירה שלב ולעבור למה שנקרא לחץ נפשי מתון, או בקיצור, הם באים להדליק. הם מציפים את וואליד במגוון מניפולציות ושקרים ומנסים להביא אותו לקצה כך שיישבר ויזמר, והם כמעט גם מצליחים. אבל רק כמעט, כי הרבה דברים אפשר להגיד על וואליד שלנו, אבל חד- הוא תמיד היה (טוב, ב-95% מהמקרים).
TVbee בפייסבוק
אחרי שהוא מכשיל את נאור במבחן הקולינרי הוא מחזיר לו באותו מטבע פסיכולגי ומציף אותו בזכרונות ורגשות מהעונה הראשונה. נאור לא עומד במבחן הפלאשבק: הוא מתפוצץ על וואליד, נשרף ושורף את החקירה כולה. מפוצץ ממכות ומתפוצץ מצחוק, לוואליד נשאר עכשיו רק להחליט איזה תואר הוא הולך לעשות בכלא (הנדסה? ככתוב, לא טיפש) בכל מקרה נראה שכרגע תפקידו של ליצן הגדה באגדה הגיע לסיומו.
ומכאן לדינמיקה הזוגית הבאה - לא רומנטית אמנם - אבל בהחלט חשובה לסיפור. אחרי ישיבת קבינט (ראיתי שם גם מאפים מתוקים וגם מלוחים! ליהוד יש בהחלט עוד ממה ללמוד) בנושא תפיסתו של הזכיין החדש של דאע"ש, הלא הוא נידאל, מחליט ראש המנגון המסכל אבו-מאהר לקחת את בנו הסורר (נכון, מאהר) ליום כיף בישראל. השיחה בבית הקפה ביפו, מלאת הרמזים הגלויים (הוא יודע, ההוא, הוא יודע שהוא יודע, למה זה פשוט לא נאמר, מי יודע?!) הופכת לדיון אידיאולוגי ומעניין על העם הפלסטיני ושאיפותיו השונות, ובעיקר מרמזת לנו על העתיד לבוא. רוצה לומר, יש לי הרגשה שאחד המאהרים לא ימשיך איתנו לעונה שלישית (הצפי: התאבדות או הקרבה של "אבו" למען בנו).
ובין כל הסיפורים "המשניים" האלה, מסע הפרידה משירין נמשך. לאורך הפרק אנחנו מקבלים רגעים דביקים של אהבתם המחודשת, הפורחת והמתקרבת לקיצה של הנסיך והנסיכה. הנה הם מפנטזים על אכילה משותפת של קרואסונים בפריז, והוא כבר בדיוק יודע איך היא שותה את הקפה, אחר כך הם שוב הם באותה מסעדה מיתולוגית משלשום והוא עונד לה תליון, ולסיום נוסע הזוג המלכותי אל עבר הגבול/השקיעה ומחליף מבטים נוגים.
כל הסצינות האלה הן (לא בציניות) יפות ונוגעות ובעיקר בעיקר - מלווות באווירה מותחת ודרמטית. אנחנו יודעים הרי שאל מקדסי בסביבה וכתוצאה מכך הרגשה הזו של "על סף פיצוץ" מורגשת באופן ניכר בכל רגע ורגע ממש עד הסוף המר מ"סאדה".
הסוף הזה מגיע בצורה של הפרק השני בוולוג של אל מקסדי, שאולי נעדר לאורך כל הפרק אבל דופק הופעת סיום אה-לה "משחקי הכס", שבהחלט לא תישכח. ולמרות התגובה הסופר מהירה של דורון (אם כי להביא את הנסיכה היישר אל הדרקון זה אולי לא כל כך חכם) ראשו של המלך האב נערף. אגב, אמנם זה היה רגע דרמטי ו"לא קל", אבל אני באופן אישי לא ממש הופתעתי ומאמין שגם אתם. כי הרי לא באמת חשבתם שיהיה לנו פרק אחד רגוע וחסר אקשן, נכון? ב"פאודה", גם אם תרצו - ברור שזו אגדה.