בניגוד לפרומו (המלחיץ משהו) שרץ על המסך בימים האחרונים ולסרטון החדשותי ששודר במהלך השבוע שעבר, בו רואים מסתערבים אמיתיים בפעולה - פרק 11 של פאודה נפתח בצורה הפוכה לגמרי, הוא נפתח בדממה. בשקט מוחלט למעשה. אבל לא כזה של רוגע, יותר כזה של לפני דו-קרב יריות; הכי תחושה של מערבון ושיח קוצים מתגלגל בלב שכם. הקאובוי'ז - כל חברי היחידה - כולל המפקד (מילה זו מילה) יושבים על הסוסים (בוואן החונה) מחכים ודרוכים. השיער של עידן עמדי כבר משוח לאחור וכולם לבושים בבגדים הכי ערביים שלהם. כל אחד עם אקדחו, כל אחד עם מחשבותיו ויש ניחוח של מבצע, כלומר חג באווויר.
אבל לכולם, כולל כמובן לנו הצופים, אין ספק שממש-ממש בקרוב השקט המתוח הולך להתחלף לו ביריות, צעקות ופיצוצים. כמעט כמו שברור לנו שאין סיכוי שמבצע שיוצא לפועל בתחילת הפרק יסתיים בהצלחה. ואכן, מרגע שהחבר'ה יוצאים לרחוב לא עובר הרבה זמן (שמרגיש כמו נצח) עד שמתקבל זיהוי של המנוול - ובום: יצאנו לדרך!
שמעתי הרבה דיונים על איזה עונה של "פאודה" טובה יותר - הראשונה או השנייה, שזכתה השבוע, כמו קודמתה, בפרס הדרמה הישראלית הטובה ביותר. אבל על דבר אחד אין עוררין, וזו העובדה שסצינות האקשן בעונה השנייה טובות ומושקעות יותר. הרבה יותר. וזו של פרק 11 לוקחת את הטירוף הזה צעד אחד קדימה כשבסצינה סופר-מהירה (אם כי לא קצרה), מותחת ואינטנסבית - שרק עליה מגיע פרס - היא פוצעת לנו את סטיב, הורגת לנו את סמיר, מספקת לנו מרדף סוער ברחובות שכם וכמעט לינץ', ובסך הכל נותנת לנו את הפאודה – וחילוצה - הכי גדולות שראינו עד כה. רגע, אני חייב לנשום. זה היה כל כך טוב שבא לי להגיד חווינו.
אבל בשורה התחתונה - המבצע נכשל, כצפוי. נידאל בורח בדקה ה-90 ורק בנס המבצע לא מסתיים ב"בירה ונשירה" המוני בחווה של דורון. ומי אשם בכל הבלגן הזה? נורית! כן, אמרתי את זה. כי בחייאת, נורית, עד שדורון לא מתנהג ביהירות בשטח, ושגיא לא נכנס לשוק באמצע פעולה ושניהם מתגבשים כל כך יפה וכמעט תופסים את נידאל – עכשיו את מחליטה להוכיח שגם לך יש ביצים ומנתקת מגע בלב שכם?
ואל תבואי עלי (או על אלי) פמיניסטית. קודם כל כי הוא פשוט דואג לך ומה רע בזה. ושנית כי וואלה, פישלת. נכון, לדורון קביליו היו סולחים על זה ואולי אפילו נותנים לו צל"ש על חתירה למגע. במינימום צ'פחה גברית. אבל את - לא דורון קביליו. את אולי מתאמנת כמו דורון קביליו, את אולי מתלבשת כמו דורון קביליו, את אולי נראית... אממ לא בעצם את לא. וטוב שכך. ההימור שלי היא שנורית לא תחזור ליחידה, אבל תשאר בחבר'ה ואפילו תהיה מוכנה להתחתן עם שגיא בשביל זה. אגב, אם יש למישהו חברה פנויה, עכשיו גם סטיב מחפש.
הבעיה היחידה בפתיחה הכל כך טובה הזו של הפרק, היא הנפילה שבאה אחריו. משהו בירידה הדרסטית בקצב של הדברים גרם לכל הסצינות בהמשך להיראות איטיות ואפילו מבולבלות. הסצינות האלה התרכזו בעיקר בצד הערבי של הסיפור וסבבו בעיקר סביב נושא המשפחה ואובדן. הכי מעניין בעיניי היה לראות כיצד אום-נידאל שאיבדה את בנה סמיר מצד אחד כועסת על בנה הבכור, מתביישת בו ומטיחה בו מילים קשות. מצד שני, מול התקשורת והמתאבלים היא שמרה על נרטיב הגיבור והשאהיד, ומצד שלישי לא נתנה לאבו-סמארה לנצל את ה"שבעה" בצורה פוליטית. על כך היא גם זוכה למבט מעריך ממרווה, שאולי מסמל את ההבנה בגורלן הטרגי המשותף מנקודה זו ואילך.
באופן כללי, נראה שאום -נידאל היא "הצינור" של היוצרים העונה שדרכו הם מנסים להעביר את המסר של הניגודיות הקשה בה חי חלק מן העם הפלסטיני. גם מרווה, הדעתנית בד"כ, שומרת על איפוק בזמן הלוויה מה שבהתחלה נראה כ"היכנעות" שלה לנרטיב שהיא כל כך מתעבת. אבל הרושם הזה מקבל תפנית (ברוך השם) כשהיא מסרבת להצעת הייבום של נידאל (איכס, יא מגעיל, הגופה עוד לא במקרר של אבו כאביר) בליווי מילים והאשמות קשות, כואבות, והיי, אין מה לעשות - נכונות. בכך גם נידאל מאבד עוד קצת מן הכל כך מעט שעוד נשאר לו, ממשפחתו ובכלל.
אחרונים חביבים בשרשרת הטרגדיות והאובדן שיוצר המבצע המרכזי של הפרק הם משפחת מאהר: מאהר ג'וניור שנתפס במהלך המבצע במספרה (ומיד מבקש לאבא, החמוד) לא מצפה לתגובה הקשה של אביו, שמכריז עליו כבוגד וכעלבון למשפחה, ולמעשה מגרש אותו. או מאבד אותו, אם תרצו. מאוחר יותר, אנחנו מגלים שטקטיקת ה"אני לא כועס, אני מאוכזב" - אם אכן הייתה מתכוננת - עבדה מעולה, כשמאהר מציע לאיוב, מרצונו האישי ובלי טיפת חקירה (אולי קצת-קצת משחק פסיכולוגי), מידע על המגה-פיגוע המתכונן של אל-מקדסי. תכנון, שכפי שהוא מעדכן את החבר'ה מתל אביב, ממשיך בכל הכח. יעני נגמר הבית ריק, יהיה פיצוץ במסיבה? נקווה שלא.
שבוע הבא: פרק אחרון לעונה, יא-אללה.