הסוף ממש מעבר לפינה, וסיפוריהן של הגיבורות מתחילים להיסגר בזה אחר זה. שימו לב, בכתבה יהיו ספוילרים לפרק החמישי בעונה, אז קראו בזהירות.
קאט ואדינה מתקדמות עם הפרויקט השאפתני והאקטיביסטי שלהן אבל נתקלות בקשיים בדרך, בעיקר בנושאי כסף. הן פוגשות במקרה את ג'קלין שמציעה לשתיים הצעה שקשה לסרב לה: להעביר את הפרויקט שהן בונות לחסות תחת המטריה של "סקרלט" ולממן להן צלמים, כותבים ואנשי סושיאל, ואף מסכימה שהן יקבלו חופש אומנותי מלא, בלי התערבות מלמעלה. זו הצעה נדיבה ומדהימה, וקאט, אחרי לא מעט לבטים, מחליטה לשמוע בעצת אדינה ולקחת את ההצעה.
בינתיים, העבודה על הפרויקט קירבה מאוד את אדינה וקאט, ואחרי פרקים רבים של מתח מיני אינטנסיבי במסווה של חברות אפלטונית, משהו סוף סוף השתחרר והן שכבו. זוכרים שבפרק הקודם קיוויתי שהעלילה לא תתקדם לכיוון של קשר רומנטי? אז זו כנראה הייתה שמחה מוקדמת. למרות זאת, בינתיים עוד לא ברור אם זה יתפתח לקאמבק רומנטי, ליזיזות או שזה בכלל יישאר אירוע חד פעמי, אבל נישאר לעקוב.
סאטון מחליטה לשמוע לעצתו של אוליבר וללכת לטיפול. באמצע הפגישה היא מקבלת טלפון מפתיע מריצ'רד, שמבקש ממנה להיפגש ולחתום על מסמכי הגירושים. הוא מגיע לפגישה עם שיער ארוך יותר ואופי מעצבן יותר מתמיד (או שפשוט לא ראינו אותו הרבה זמן אז הספקתי לשכוח כמה הוא בלתי נסבל). בכאב רב סאטון חותמת על המסמכים, לא לפני שהיא שופכת את תכולתו של בקבוק יין שלם לתוך הכיור כדי להימנע מלשתות את כולו. לאחר טיפול בזק היא מגיעה להבנה שהיא שותה כדי לא להתמודד עם הרגשות שלה, ועם תחושת הנחיתות שמלווה אותה מילדות, וגם מחליטה להתעמת גם עם ריצ'רד על כך ושואלת אותו למה הוא היה כל כך מאושר בפעם האחרונה שהם נפגשו. זו שאלה חצופה, אבל לסאטון אין אלוהים, וזו כנראה גם דרך לא רעה להתגבר ולהמשיך הלאה. מאחר שאנחנו לקראת סוף הסדרה, זה הזמן להתחיל את דברי הסיכום ולהגיד שמבחינתי, סאטון היא ה-דמות הכי טובה מבין שלוש הגיבורות, באופן חד משמעי ובלי שום היסוס. כן, הן כולן בעייתיות בדרכן, אבל היא הכי פחות מעצבנת, וזו כבר נקודת זכות רצינית לטובתה. ולמרות שכל חלק בגוף שלי צועק להפסיק לדבר על ריצ'רד, כי כמה אפשר - ההתמודדות שלה מהפרידה איתו היא אנושית וכנה, למרות שמראש לא היה לי ברור מה היא מצאה בו.
בפרקים הקודמים ג'קלין החליטה שהיא יוצאת לחופשה ארוכה עם איאן, בן זוגה, וחיפשה ממלא מקום לתקופת היעדרותה. אל החלל הזה נכנסה ג'יין, שרק לאחרונה מונתה לעורכת הטור "הפמיניסטית הנכשלת" ולה ג'קלין אמרה לא פעם שהיא צופה עתיד מזהיר במגזין. בפרק האחרון ג'קלין מגיעה להבנה שהיא מחפשת לפתוח פרק חדש בחייה ולעזוב את סקרלט. לתפקיד המחליפה, גם במקרה הזה, היא בחרה בבת טיפוחיה ג'יין.
עכשיו, אוקיי. סוף הסדרה נושף בעורפכם. אנחנו מבינים את זה. אבל יש דרך לסגור סדרה בצורה הגיונית. הנמהרות לסגור את הקצוות הפתוחים ולטוות סוף טוב עבור הדמויות בשני הפרקים האחרונים של הסדרה מובנת, אבל כשזה בא על חשבון סיפור עקבי, ריאליסטי והגיוני זה כבר הופך לבעיה. לג'יין היו ארבע שנים בתור מזכירה לפני שהפכה לכתבת מן המניין. מאז אותה נקודה, לקחו לה כמעט חמש עונות - או ליתר דיוק, ארבע עונות ו-11 פרקים - עד שהפכה לעורכת טור מן המניין. גם זה נחשב לקידום מהיר יחסית, מהכתבת הצעירה ביותר בבניין לעורכת הראשונה מבין הקולגות שלה. ומלהיות עורכת טור, שעוד לא רשם הישגים משמעותיים במיוחד, היא הופכת לעורכת ראשית של המגזין תוך כמה פרקים? עשרה? זה לא הגיוני, זה לא מסתדר, וזה השאיר אותי בעיקר עם שאלת "מה לעזאזל" אחת גדולה בסוף הפרק. אתם רוצים לתת לג'יין סוף טוב? סבבה, אנחנו נשמח. אין בעיה לקדם אותה בעבודה, בזוגיות, או בכל תחום אחר בחיים, אם תעדיפו. אבל עורכת ראשית? הלכתם רחוק מדי.