פרק מוזר עובר על כוחותינו. שקופית האזהרה בתחילת הפרק הבהירה שיהיה זה פרק לא שגרתי של "עושות כותרות" (שמשודרת בארץ ב-yes) ואכן כך היה. הבנות, כל אחת מסיבותיה שלה, החליטו להתנסות במיקרודוזינג (נטילת מינונים קטנים של חומרים פסיכדליים). הן בטעות-בכוונה צורכות יותר מדי והתוצאה הייתה פרק הזיות קלאסי שכולל סחרחורות, דמיונות ואפילו פציחה אחת מוזרה במיוחד בשירה. בעונה החמישית גם ככה קשה יותר להזדהות עם הדמויות, אבל יש תחושה חזקה שהעונה הזאת היא פשוט לא כמו הקודמות. פרק ההזיות, שבו מטבע הדברים הבנות עושות מעשים לא מוסברים ולא מתנהלות כתמול שלשום, מרחיקה אותנו מהן עוד יותר ממה שהיינו רחוקים גם ככה.
לראשונה מזה תקופה, קו העלילה של סאטון לא מתמקד במעבר למגורים משותפים עם ריצ'רד, בחתונה עם ריצ'רד או בפרידה מריצ'רד. איזו הקלה. קרלי, בתו של אוליבר, זורקת מילה על כך שתעשיית האופנה המהירה היא מזהמת ורעה לעולם, וסאטון מבינה שהיא עובדת בשביל הרעים וחווה משבר זהות משמעותי. מפתיע שזה נושא שמדובר עכשיו בפעם הראשונה, שלושה פרקים לפני סיום הסדרה, כשהיא כביכול סדרה מודעת לעצמה, מתקדמת ומילניאלית. זה גם לא מאוד מפתיע, בהתחשב בכך שזו סדרה שחוטאת בהרבה סטנדרטים כפולים. לבסוף, המחלוקת נפתרת בטענה שהמותג הספציפי הזה מזיק, ולא באמת מתמודדים עם העובדה שכל תעשיית האופנה היא תעשייה נצלנית. בד בבד, אוליבר מתחיל לחשוד שסאטון מגזימה עם האלכוהול, וזו לוקחת את זה קשה בהתחשב במה שחוותה עם אמה האלכוהוליסטית.
ג'יין שכחה מסקוט ממש כמונו, וכעת מתמודדת עם תוצאות ההעדפה שהעניקה לו. היא מרגישה את הלחץ הרב שמונח על כתפיה הדקיקות, מה שגורם לה להילחץ ולעבוד עד השעות הקטנות של הלילה. אז למעשה מיד לאחר שהיא אומרת לאדיסון שיש לה שבוע להוכיח את עצמה, ג'יין לא מתפקדת במשך יומיים, מתחמקת מאדיסון ומתנהגת בפחדנות וחירפון כללי. איך נאמר, לא פתיחה כל כך נהדרת לשבוע ניסיון. למרות זאת, ולא במפתיע, ג'יין מתאפסת על עצמה, ושיחת מוטיבציה אחת גורמת לאדיסון לסרב להצעת העבודה מהמגזין המתחרה ולהחליט להישאר בסקרלט. במקביל, ג'קלין מייעדת את ג'יין להיכנס לנעליה בזמן הטיול הגדול שהיא מתכננת. ורק דבר אחד לא ברור לי: איפה כל הסגנים? איך יכול להיות שכתבת צעירה שנכנסה לתפקיד ממש לא מזמן ועם אפס ניסיון הפכה בתוך שנים ספורות לממלאת מקום העורכת הראשית? ומה קרה לכל העורכים שבדרך?
אחרי שפרויקט צילומים שוב שינה את העולם, כי ככה זה עובד בסדרות אמריקאיות, ידידתנו הפריבלגית-שאינה-מודעת-לפריבילגיותה קאט מגלה שבמקום העבודה שלה מתעצבנים על כך שהיא הקרינה על קירות הבניין מסרים שהוציאו את המועדון רע. מה שנקרא - "הלם הלם הלם", ובעבודה מחליטים לפטר אותה מתפקידה. קאט מבטיחה למנהלת שלה שהיא תצליח לשכנע אותם שזה בכלל היה טוב לתדמית של המועדון.
בעזרת כמות יפה של פטריות הזיה וסצנת התפשטות אחת ממש לא ברורה, שכנראה שהייתה שם בעיקר בשביל "פאן סרוויס" (שימוש במין או בסיטואציות מיניות כדי לתגמל או לפתות את הצופים, כ.ש), דבר שהסדרה נודעת בכך שהיא עושה, קאט עוברת תהליך אישיותי משמעותי ומבינה כי היא בכלל לא מעוניינת בעבודה בתור ברמנית, וכי תפקידה בעולם הוא להתמקד בתנועה החברתית שהקימה. אז אחרי שהצליחה במשימתה ושכנעה את הבוסית להשאיר אותה בתפקיד, היא מחליטה לעזוב. הפרק הזה היווה נקודת מפנה ביחס של קאט כלפי אקטיביזם, ונראה שלמרות שהסדרה נפתחה עם ההיכרות שלה עם אדינה, העלילה הולכת לכיוון של סיום שלא בהכרח מערב זוגיות של שתיהן אלא יותר את הפיכתה של קאט ללוחמת צדק חברתית. ואם זה אכן המצב - דיינו.