אמש כל הקלפים נטרפו. כל מאזן הכוחות התערער. כל התמונה השתנתה. כל האמת נחשפה. כל הכללים נשברו. כל הגבולות נפרצו. כל חוקי המשחק השתנו. הדיירים הלכו עד הסוף, לא טמנו ידם בצלחת, הכול יצא החוצה, הקערה התהפכה על פיה, שום דבר לא נותר כשהיה, כל מה שהכרנו איננו עוד, מציאות חדשה טפחה על פנינו, הדלת נסגרה על העבר, החלון נפתח על העתיד, השטיח נפרש על ההווה, השולחן הונח על הלפני חצי שעה. או בקיצור, הדיירים חושבים שהם מועמדים להדחה והם בעצם לא. אבל לירון ויצמן והסיידקיקס שלה מטזרים לנו את האיבנט כאילו נחתה בבית האח משלחת דיפלומטית עם הסכם גרעין היסטורי, ולא ארבעה פליטי ריאליטי עם לו"ז פנוי. מאזן הכוחות התערער, בואו, כולה מירב עשתה אנפולואו לאינסטגרם של אביבית.
אז נטע, עומרי, אביבית וטילטיל נכנסו לבית האח, וככל הנראה מקבלים הוראה מההפקה להעלות בעדינות את נושא הבגידה של מגי כי כבר מהמדרגות הם צורחים "אה דרך אגב, אני אוהב נאמנות, מגי לא יפה מה שעשית שלא היית נאמנה". אביבית אפילו מצהירה שמעולם, בכל חמש החתונות שביטלה, לא בגדה בבני זוגה כי ביטול חתונה זה דבר קדוש. "זו לא התנהגות גברית", היא נוזפת בישראל, והוא משתכנע וממהר לשקוע בלבטים: כן מגי? לא מגי? אני אמת? איש לא? מה ככה? איך התנהגות? האמנם כיסא? מדהים איך בחור צר הבעה כמו ישראל, שיש לו רק שני מצבים רגשיים ברפרטואר (קשוח וקשוח שמישהי נכנסה לו ללב) נתפס כדמות עגולה ומרגשת אצל צופים רבים כל כך. בנות חולמות לתקן את נפשו הפצועה, בנים חולמים לחרחר איתו על פוף "וואלה סבבה יעני אחי קבל". המודל הישראלי החדש, בשבילה גיבורים ממלמלים. שיהיה, אחי.
*
אביבית לא מסתפקת בלהסריט את ישראל ומגי, היא באה לחרפן את כולם ולא מבזבזת אפילו דקה. מירב אומרת לנטע "פאלחה" - ואביבית מיד מחליטה ש: 1. היא אמרה את זה לה. 2. פאלחה זה משהו מעליב. 3. מעניין אנשים לשמוע על זה. שלוש התובנות השגויות האלה מובילות אותה לקרב מפואר של כלום טהור עוד לפני שעומרי הספיק לרדת במדרגות, והיא ממשיכה אותו גם באמצע הלילה כשכולם כבר שכחו. היא אלופה בדרמה ומומחית בלהפוך את עצמה למרכז כל סיפור.
כשמריה מתלבטת שעה אם להתקרב לרועי בזמן התקף החרדה שלו, או אם לתת לו ספייס, ומה הוא בעצם מאותת לה ואיך לכבד את הבקשה שלו ללבד אך גם לספק לו תמיכה שקטה עם עדינות מספקת, אביבית פשוט שועטת בדוך לתוך השירותים וצוהלת "אל תהיה עצוב! אתה חתיך!" והיי, זה עובד. רועי מתעודד, מחבק אותה, "תודה אביבית", מריה עומדת בצד מחזיקה להם את המעילים. זה מה שגם מעצבן וגם מקסים באביבית: היא כמו פיל בחנות חרסינה של רגשות, אבל לפעמים פיל זה בדיוק מה שאנשים מסוימים צריכים. בתנאי שהוא לא פיל פאלחי.
*
המזימה הסודית של השבוע היא לגרום לדיירים לחשוב שהם מתמודדים נגד הדיירים החדשים, מה שמאלץ את הדיירים הוותיקים להישיר מבט אל תוך נשמתם ולשאול את עצמם: האם אני בעצם אדל בספלוב? או שאני אפילו פחות ממנה? אתה חושב שאתה בנאדם שלם וייחודי ולפתע מוצא את עצמך מודד למי יש יותר מה להציע, לטילטיל או לך. זה רגע עצוב מאוד בחיים, ואני לא מקנאת בהם.
וכשהדיירים החדשים מתלבטים במי לבחור להתמודדות, מירב קופצת על ההזדמנות להעיף את לירז מתחת לאוטובוס ולעשות רוורס. אביבית עוד לא הספיקה לסיים את המשפט "אז את מי אתם חושבים שצריך להח-" ומירב כבר שואגת "הו כמה מביך אני ממש לא רוצה לעשות את זה אבל לירזזזז" ומחזירה אותנו לסאגת הטבעול הידועה לשמצה. שזו הזדמנות מצוינת בשביל סימה לספר בפעם הפאקינג שלישית את הסיפור על איך פעם הילדה שלה רצתה לעשות דיאטה ואיך לירז אמרה לה שהיא עושה לה שריטה. כמה פעמים עוד נשמע על הטראומה הדבילית הזאת? אז אמרה שזו שריטה, ביג דיל, למה כל פעם מחדש סימה צריכה להתמוטט בבכי ולזעוק שהיא עשתה הכול למען ילדיה ומוכנה למות בשבילם ומי שמדבר על הילדים שלה היא תקבור אותו.
עכשיו, זה יפה שאנשים מתרגשים מהילדים שלהם אבל מספיק עם טרור ה"מי שמדבר על הילדים שלי אני קוברת אותו". מותר לאנשים לדבר על הילדים שלך, או על האימהות שלך, אם הנושא עולה, לא צריך להתעלף כשזה קורה או לאיים על אנשים. איכשהו "ילדים" נהיה הדרך הכי קלה לסתום לאנשים את הפה ולנצח בכל ויכוח, "הוא אמר משהו על הילדים שלי וזה אסור אז יש לי ניצחון טכני". הו, הנה מירב כבר מאגפת אותי עם משפט הקסם "אם אין לך ילדים את לא מבינה, אם אין לך ילדים אל תדברי". אני לא צריכה ילדים כדי להבין אלימות וסתימת פיות, אבל אם צריך, אני אעשה חמישה-שישה רק כדי לקבל היתר להודיע לך שאת קרצייה. ושלא תעזי לענות לי, יש לי ילדים.
יאללה, מבורך לכולם.