אולי זו הקרבה לטקס האוסקר, אבל קשה שלא לבחון את הפרקים האחרונים של "האח הגדול" בכלים קולנועיים. כך, למשל, היה ברור שיש בהם שלושה גיבורים מובהקים שיוכלו לגרוף את פרס התפקיד הראשי הטוב ביותר - ליאור, רונן ורות - ושכל שאר הדיירים הם לכל היותר שחקני משנה בסרט קומי (יוסי, גדי) או דרמטי (ירדן, תקווה, כשמתחשק לה). אגב קומדיה, זה המקום לנזוף בהפקה על הפרק המתיש של רביעי, שעסק כולו בקונספט המדהים של שלושה אנשים שצריכים לאכול הרבה. משימת הפלמ"ח הזכירה את משימת מאדים הידועה לשמצה מהעונה של ישראל אוגלבו, והיתה גם מסובכת מדי וגם לא מספיק מצחיקה בשביל להצדיק את זמן המסך הנרחב שניתן לה.
אבל לא באנו להתלונן, באנו להעמיד פנים שאנחנו אמלי פרי ולרכל על אנשים שלא יכולים להגיב. נתחיל ברונן. לאורך כל המשדר של שבת, לירון וגיא התעקשו שרונן מנהל מאבק על השליטה בבית, שזה לא לגמרי נכון. הוא לא רצה להישג כוח פוליטי פר סה, אבל הוא כן הצליח להשיג זמן מסך מהסוג שמתמודדים אחרים (אמלי, חגית, אדם, יעל) יכולים רק לחלום עליו. נמשיך באנלוגיות מתחום הקולנוע - גדי, אנלוגיה זה השוואה של משהו אחד לאחר - ונגיד שרונן קיבל תסריט מדהים. הווידוי שלו על הניכור מבתו הבוגרת ביום חמישי הוא זהב טלוויזיוני ורגע מרגש על אמת, אבל הוא לא מבצע מספיק כריזמטי, כפי שניכר באינטראקציות שלו עם הדיירים האחרים. הוא רב - ומיד משתבלל ומתכנס בעצמו. תוקף את המתמודדים הלא נכונים, ואז מיד טוען שהוא בכלל הפגוע. זה הופך אותו לדמות שעל פניה אתה רוצה להיות בעדה, אבל בפועל קשה לך לאהוב.
קחו לדוגמה את הריב שלו עם אסיף בשבת. נכון, לאסיף יש את המורכבות הרגשית של סלט ביצים, והוא אמר שהוא רוצה להקשיב לטיעונים של רונן ואז מיד קם ואמר שהוא לא מוכן לדבר איתו, אבל גם את רונן היה קשה לחבב בעימות הזה. זו פחות ההערה עצמה - שרמזה שלרונן, בניגוד לאסיף, יש מי שמחכה בבית - ויותר קור הרוח והתוקפנות בהם נאמרה העקיצה הזו, והסירוב של רונן להתנצל אחר כך. לא כי הוא אמר משהו נוראי, אלא כי מתמודד חכם ואהיב היה מתבונן סביבו, מבין שהוא מתנכר לעוד ועוד דיירים בבית, ומחליט להתנצל ולהתחבב עליהם מחדש. אפילו ליאור הבין את זה.
כמו כן, שלום לאוכלוסיה המוחלשת החדשה של 2020: רווקים צעירים וחצי מפורסמים. כן-כן, חבר'ה, אסור להגיד לאנשים שאין להם זוגיות, זה ממש מעליב ופוגעני, ואסיף יהפוך את החיים שלכם לגיהנום אם תרמזו שהוא סינגל. אוכלוסיה נוספת שאסור להעליב היא, כמובן, גברים שעברו את גיל 60, כפי שלמדנו מהמקרה של רות ויוסי. רות התקוממה על הנימה השוביניסטית במשימה השבועית, והתקוממה שבעתיים כשיוסי דרש ממנה להירגע. היא אמרה שההוראה הזו היא לא אובייקטיבית, ואין דין "תרגיע" שאומרים לגבר כדין "תירגעי" שאומרים לאישה - והופ, יוסי נעלב. וגדי נעלב. כולם מאוד נעלבו מרות וחבל מאוד, כי באמת הגיע הזמן שתהיה לה עלילה שלא קשורה לאבא שלה או לאלוהים. רות עשתה את המהלך על שם רונן, התכנסה בעצמה וביקשה לא לדבר עם אף אחד, מה שכמובן הפך למצעד של אנשים שעולים אליה לנסט, אומרים לה "בואי נדבר", נתקלים בסירוב ואז מאיימים "טוב, אבל תדעי שלא אבוא לפה יותר".
רות נכנסה לחדר האח כדי לפרוק את המטען הרגשי הכבד של הימים האחרונים, וסיפקה בו מונולוג דומע על הצורך שלה לאהוב והפחד שלה להיות אהובה. זו היתה הסצנה הטובה ביותר של רות מתחילת העונה, אבל גם במהלכה קשה היה שלא לראות את הברקסים והמאמצים. אם רונן הוא שחקן סביר עם תסריט מדהים, רות היא שחקנית טובה עם תסריט סביר מינוס. תסביך אב, קיפאון רגשי, חרדת רגש - אלה חומרים בסיסיים בבית ספר לקולנוע, ורות לא רק נשענת עליהם, אלא גם מנכיחה אותם בכוח. היא אומרת לאנשים "אני מתקשה להרגיש אהובה" - שזה משפט שאין, ברמה החברית המיידית, הרבה מה לעשות איתו.
האם רות מתנשאת? קצת, בקושי, וגם זה כי הבית מאוכלס באנשים שאוהבים להיעלב. האם היא מתייחסת לגדי כמו אחיין נודניק שמנסה להציג לה את הקסם החדש שלמד בחוג? בהחלט כן, אבל היא לא היחידה. בפרק של שבת, יוסי פחות או יותר גלגל עיתון וסטר לגדי על האף. אבל מה שמותר ליוסי ולתקווה - אסור לרות. להם מותר לגעור, אבל כשהיא גוערת, היא הופכת לסנובית ומגעילה. כשירדן מעידה על עצמה שהיא חותרת תחת הברנז'ה התל אביבית היא מאמי, אבל רות מתקבלת אצל הדיירים כדודה רעה ונוזפת.
וישנו גם ליאור. אלוהים, איזו התשה. מנסיך העם ולוחם הצדק, ליאור הפך לניג'וס מארץ הניג'וסים, וכל השטיקים הרגשיים שלו חשופים מדי בשלב זה. הוא עובר דייר-דייר ופוצח בריבים, רק כדי להתקרבן אחר כך ולהגיד "אבל זה אני, יש לי עצבים, יש לי רגשות, אני אמיתי מדי לחיים האלה". הוא רב עם רונן, רב עם אדם, ולקינוח רב עם ירדן. גם כשניסה לעודד את רות, יצא לו משפט באווירת "אני לא אתן שיהיו מחנות בבית" - קלישאה ששמורה רק לאנשים שלא יכולים להגיד יותר בפנים רציניות "אני לא אתן לך במה".
השיא הגיע בפרק של שבת, אז ראינו אותו מגשש דרכו לאזור השינה של ירדן במיטה המשותפת. הם התחבקו, התנשקו על הצוואר אך לא נותרו מכורבלים. ליאור חזר לעמדת השינה שלו, הליט פניו בידיו, חבט בכרית ובאופן כללי נתן שואו מאוד משכנע כדי להוכיח שהוא מתחרט על מה שעשה. ואם בשבועיים הראשונים עוד אפשר היה למחול לו, עכשיו אנחנו כבר יודעים שמדובר בדפוס. זה גבר עם אימפוטנציה רגשית חמורה, שפעם אחר פעם מתחייב למשהו רק בשביל לסגת ממנו. הוא מטמטם את ירדן ומתמרן אותה, ולזכותה ייאמר שהיא יצאה מתוקה, חכמה ואסרטיבית ברמות בפרק האחרון. כן, היא עדיין בריונית מדי פעם ונכון, היא מעולם לא פגשה מטבע לשון שלא אהבה, אבל ירדן החדשה, שכנראה היתה צריכה לראות כמה ליאור לא יציב כדי להתייצב בעצמה, היא מתמודדת שכיף לפרגן לה.
היתה לנו גם הדחה, כמובן, ונפרדנו מיעל, האישה והליפסטיק המהוסס. הדחתה הוכיחה שלושה דברים:
1. לא יכולנו לנחש, אבל יש מי שמצביע באופן עקבי לאדם, המקבילה האנושית למדבקה על התפוח הכי קמחי בסופר.
2. גם לגדי יש הרבה אוהבים - יוסי מיהר להוציא אותו מרשימת ההדחה ברגע שהיתה לו הזדמנות, ואז גם גונן עליו והסביר שאם לא מתייחסים ברצינות לשום דבר שהוא אומר, אז הוא דווקא אחלה גבר.
3. אנחנו כנראה לא נקבל ראיונות הדחה נורמליים בעונה הזו, וכולם נדונו לעמוד בקור המקפיא של נווה אילן ולהשיב לשתי שאלות שטחיות. גם ניסיון חטיפת המיקרופון לא עזר, והיא נשלחה אחר כבוד לעולם שכולו "גב האומה".