לא כל ריאליטי שצולם שנתיים קודם לכן זכה במתמודדים שעדיין היו מושקעים בו בזמן השידור, ובטח שלא כל ריאליטי בורך בנוכחותה של שני אלון. הצפייה השבוע ב"המירוץ למיליון" הייתה דו-מסכית: מצד אחד, בטלוויזיה, הפרומואים הבטיחו ספק-עימות-ספק-חרם דרמטי בין שני ליעל (כי תמיד קל למסגר את זה כשתי צ'ילבות ולא, נניח, לעסוק בחלקם של הגברים שי ויוסיאל בדבר), ומהצד השני הטלפון התפוצץ משורת סטוריז מעלפים ומאלפים של הראשונה, שבשיאם האמירה המפורשת "אני את 'המירוץ למיליון' לא רואה יותר".

בגלל שעד אתמול בערב לא היה ברור על מה כל הרעש, נתחיל דווקא מהסוף: שני לא רק הזדעזעה מהפרומואים שמיתגו את היחס שלה כלפי יעל ויוסיאל כ"חרם" וכעסה על ההפקה, אלא גם הפנתה את החצים שלה כלפי יעל עצמה ו"השקרים שלה". יעל, מצדה, הגיבה בביטול מסוים, חזרה בה מהשימוש במילה "חרם" וביקשה להמשיך הלאה מ"הקרקס המביך". אבל אז הגיע הפרק של אתמול, ואיתו העובדות. זאת אומרת - מה שיכלו להיות העובדות, אם בהפקה היו משכילים לצלם גם את מה שקורה בין קטעי המירוץ, כי ניכר שרוב הדרמה מתנקזת לשם.

אם להסתמך על עדויות של כל המעורבים, ומבלי לקפוץ לספקולציות שונות או להישען יותר מדי על העריכה, זה מה שקרה בזמן שבין הפרידה מהפיליפינים לנחיתה באמסטרדם:

1. שני, ייתכן שעם שי, ניגשה לאש ואליס והציעה להם לכרות ברית (שוב) ולהצביע נגד יעל ויוסיאל בעמדת העצור הבאה, כנראה לאחר שבקשה של יעל לשקט באחת המשימות ויחס די קר מצדה העבירו אותה על דעתה.

2. יעל נכנסה לשירותים בשדה התעופה, פגשה שלוש בנות מהתחרות שהתעלמו ממנה, והבינה שמשהו נרקם מאחורי גבה.

3. שני ושי החליטו להצביע נגד אש ואליס, כשלפי שני זה בגלל שהם "לא עמדו במילה שלהם".

גם אם כל מה שקרה מאחורי הקלעים הוא אסטרטגיה טהורה (אבל ממתי צריך אותה בתחרות הזאת?), אי אפשר היה להישאר אדישים לבכי של יעל בתחילת הפרק האחרון. אנחנו אמנם מסתמכים רק על עדויות וחצאי סיפורים, אבל ניכר שהצעד הזה פגע בה כהוגן, וגם אם שני עסוקה כרגע להסביר את הצד שלה ולהביא את ההגדרה מוויקיפדיה למונח "חרם" (שוב, הסטוריז האלה הם מסמך מכונן) - אולי יש כאן מקום לחשבון נפש. שני היא היחידה עם כל החתיכות בפאזל הזה. 

העיסוק הבולט בשי ושני בעונה הזאת הוא מובן. הם זוכי העבר היחידים בסביבה ושני קיבלה, בין אם בצדק ובין אם לא, מסגור מובהק של הנבלית התורנית. חבל רק שכל דרמת הנעורים הזאת באה על חשבון זוגות מסקרנים לא פחות ומשימות שמתחילות לתת עבודה (משימת ה"לנסות לקרוא משהו מרחוק ולטבוע בבוץ" הייתה הכי מוצלחת ששודרה עד כה). בכלל, "המירוץ" אף פעם לא היה המקום אליו אנחנו באים בשביל מכות, אלא כור היתוך הכרחי של זוגות קרקסיים. והשנה יש לנו לא רק את כל הזוגות החוזרים, אלא גם את גילי וטלי, שמתגלים כקלילים, מצחיקים אבל גם לא בלתי חזקים. משהו מאזורֵי ניסים ואוראל מהעונה הקודמת, רק עם קצת פחות עצלנות והרבה יותר דיבור בלשון נקבה. הם אולי לא יגיעו לגמר, אבל הדרך איתם היא הרבה פחות מתישה.

כמה קטנות

- אני היחיד ששם לב למוטיב החוזר בעונה הזאת, "מתמודדים חוטפים מכה בראש מהדלת של הבגאז'"? יש לפחות שלושה רגעים כאלה מדי פרק והאחרון, עם אן וירדן ודלתות החללית ההולנדיות, היה קשוח במיוחד.

- אגב, ירדן מסוגלת לכסות את העין בכוחות עצמה. התוצאה: פריים יפהפה.

- האהבה שלי לנטע ועומר עדיין כאן, תודה ששאלתם, ועם כל הכבוד לנטע דווקא עומר היה אחראי על רוב היופי של השבוע, ממכונת הגילוח שפעלה על דעת עצמה ממעמקי התיק, דרך הרמז שנזרק בטעות לתוך חבית מלאת טינופת ועד הפלרטוט נטול הניואנסים עם אלה.

- בתחילת השבוע נפרדנו גם משירי ונגה, זוג התאומות החביבות שהדבר היחיד שהספקנו ללמוד עליהן הוא המשיכה שלהן לאסף ונתא. המאזן כרגע הוא 6:4 לטובת הזוגות הוותיקים, אבל יש לי תחושה שהיתרון הזה לא יישמר לעוד הרבה זמן. אורי ובן אמנם נהנו אתמול מסיפתח מצוין, ובכלל ניכר שהם הגיעו הפעם בוגרים וחדורי מטרה הרבה יותר, אבל משהו כאן עדיין מרגיש לי לא טוב. אמסטרדם היא מעוז הצ'יל, וזה יהיה סמלי למדי אם הם לא יצליחו לצאת ממנה.