אנחנו בעיצומו של חודש יולי, החום והלחות בשיאם, ונדמה שאי אפשר לצאת מהבית בלי להזיע שלושה ליטר מים לפחות. אם גם אתם מרגישים מסריחים מתמיד, אני מניחה שהתעודדתם כמוני מצפייה בפרקים האחרונים של "המירוץ למיליון", כשגיליתם שיש מסריחים מכם: אחרי הקור של איסלנד הזוגות הגיעו לשמש של מלגה שבספרד, ומשם לשמש של גיברלטר, ומשם לשמש של טנג'יר שבמרוקו - כל זה ברצף, ובלי מקלחת, שאלוהים יעזור. לא פלא שהם התפדחו לחבק את יהודה לוי בנקודת הסיום. אבל לא נדלג ישר לסוף: לפני שהם הגיעו לנקודת הסיום המיוחלת, לא מעט עבר על הזוגות בארבעת הפרקים האחרונים. אז אם טרם צפיתם בפרק ההדחה (ששודר אמש), היזהרו! הריקאפ מכיל ספוילרים.
נכון שמי שסיימו את הפרק הזה במקום הראשון הן האחיות הכחולות, אבל אני מעוניינת לפתוח דווקא עם איציק ואסתי, שאמנם הגיעו חמישיים ליהודה אבל הובילו בפער משמעותי לאורך רוב הקטע הזה של המירוץ. ומה נגיד, הם מוכיחים שהרכיב הכי חשוב לניצחון הוא לא שרירים אלא עבודת צוות. החל ממשימת פיקאסו, דרך משימת ג'ון לנון ויוקו אונו ועד למשימת הריקוד, הם תקתקו הכל בקצב. היא יודעת במה הוא טוב, הוא יודע במה היא טובה (ודואג להרים לה על זה, כמו שמגיע לה), ומעבר לזה: יש להם כבוד עצום אחד לשנייה. ניכר שהם החברים הכי טובים על אמת, וכמו שיהודה אמר - הם דוגמה לזוגיות. זה השלב שבו הייתי מכניסה הערה עוקצנית כלשהי, סתם בשביל האיזון, אבל באמת שאין. הם מושלמים.
כל עוד אני במחמאות, זה הרגע להזכיר את לי ואן - ואולי גם להתנצל (בפניהן? בפניכם?) על זה שהבנתי אותן לא נכון, או ליתר דיוק, שצפיתי בהן לא נכון. בפרקים הראשונים הן עלו לי על העצבים, אני מודה, אבל אז קלטתי: הן בילת באופן כל כך קיצוני, ככה שהנוכחות שלהן על המסך - אם בוחרים להסתכל על זה ככה - היא בעצם די כיפית, שלא לומר, קורעת מצחוק. אז נכון שהן לכאורה נמצאות בתוכנית על תקן - סלחו לי על הבוטות - ה"שוות", אבל למרבה ההפתעה הן מספקות את הסחורה גם ברמה הבידורית: בין אם זה במשימות עצמן (נראה שעבורן זה לא "המירוץ למיליון" אלא "המירוץ לסהר ויפתח") ובין אם זה בטסטות (תודה לך, אן, על הידע הכללי שאת מקנה לי מדי פרק, המשיכי כך!). כאמור, בפרק הזה הן הגיעו למקום הראשון, ונראה שבאופן כללי הן מתקדמות לא רע בתחרות - ככה שמצפים לנו עוד הרבה דיונים מעמיקים בדבר הביטוי 'יד רוחצת יד'.
ומהזוג המוביל לזוג שהגיע במקום השני והמכובד - עידן וגיא, שגאלו את עצמם מהשפל של נקודת הסיום הקודמת, וזה לא מובן מאליו: אחרי משימת הסוודרים שגמרה אותם אז, פחדתי שיקרה להם בדיוק אותו דבר במשימת חנות העתיקות - מסוג המשימות שבדרך כלל מופיעות ב"המירוץ "רגע לפני נקודת סיום, כאלה שתלויות בקאצ' מתוחכם ולא ביכולת או מיומנות מסוימת, ויכולות לשנות את כל המשחק. אבל לא, גבר וגבר שברו את הנאחס, כשגבר (הקטן) קלט את עניין המנורות המהבהבות די מהר, לתדהמתו של גבר (הגדול). והפעם, צריך לציין, הם גם סטו מההרגל (המקסים אך הלא ממש חכם) לעזור בנדיבות לזוגות אחרים, והחליטו לברוח מהמקום בלי לומר מילה.
מי שדווקא כן המשיכו בקו שיתופי הפעולה הם הזוגות שהגיעו למקומות השלישי והרביעי: עמית ורותם ומודי ומיקי, שני צמדים שמתנהלים בשלב הזה כמעט כמו רביעייה אחת. האם הברית הזו מבוססת על חרמנות (בעולם מושלם הם היו יוצאים מהתוכנית הזו כשני זוגות רומנטיים), על חיבה כללית, או על שנאה משותפת לסהר ויפתח? מה זה משנה, אני לגמרי כאן בשביל זה. גם כי הדינמיקות הקבוצתיות האלה מייצרות טלוויזיה טובה (על סאגת המיניבוס נדבר ממש בקרוב), וגם כי במקרה מדובר בשני הזוגות האהובים עליי בתחרות. הצחוקים של הכתומות הם הרגעים הכי טובים בכל פרק ופרק (השיא היה כשהן התחילו לשיר את 'Your Song'), והנה מגיעה דעה לא פופולרית: האפורים הם הצ'ארמרים האמיתיים של הקאסט הזה, ולא, כמו שכולן נוטות לחשוב, סהר ויפתח.
אגב סהר ויפתח, בפרקים האחרונים הם עברו כמה שינויים שצריך לדסקס. קודם כל, הם הבינו שהגישה שהם נקטו בה בקטע הראשון של המירוץ - ספק אסטרטגיה לגיטימית ספק בוגדנות - לא הייתה כל כך מבריקה למרות הכל. מודי ומיקי עדיין נוטרים להם טינה, ובצדק, על הבריחה ההיא; רחלי ומירי נעלבו, ובצדק, מהבחירה לעכב לזוג חלש כמוהן (זוגות חלשים יכולים לשים עצור לזוגות חלשים אחרים, כדי להבטיח שהם עצמם יישארו בתחרות - אבל כמובן שהמצב של הירוקים אחר לגמרי). עכשיו, סהר ויפתח נתפסים גם כזוג חזק מאוד וגם כזוג עוין, וזה מה שגרם לכך שגם הם קיבלו עיכוב של רבע שעה בנקודת הסיום. ניכר שהמכה הזו - יחד עם זמן האיכות שבילו עם איציק ואסתי בהמתנה למעבורת - הביאה אותם לעשות סוג של חשבון נפש, ולהתחיל לשנות את דרכיהם. אבל בהתחשב בדרמת התיכון שקראנו לה 'סאגת המיניבוס' - שלא באמת נפתרה, הרי סהר ויפתח המשיכו לשקר לגבי מה שקרה אז בחניון - נדמה שהם עדיין לא סיימו לשלם את המחיר.
אז סהר ויפתח חטפו כאפה לאגו, וחטפו כאפה נוספת כשהגיעו למקום השישי, הנמוך עבורם; מי שהגיעו אחריהם לפגוש את יהודה הן חסי וירין, שעבורן המקום השביעי הוא דווקא עליית מדרגה. כזכור, בפרק ההדחה הקודם הן כמעט מצאו את עצמן מחוץ לתחרות; במרוקו, לעומת זאת, העולם חייך אליהן - והן צלחו את הקטע הזה של המירוץ כמעט בלי מעידות (כלומר, חוץ מנפילה אחת בלתי נשכחת במדרגות), ועם הצלחה ראויה לציון במשימת הריקוד, שאותה הן סיימו בזמן שמצמצתי. עוד נמצאים במגמת שיפור: ליאור וספיר, שהתאוששו יפה מההחלטה הלא נבונה לקחת את 'קיצור הדרך' שכלל משימה בלתי אפשרית (הלקח: ליאור תמיד צריך להקשיב לספיר, היא יודעת הכי טוב). הם הגיעו למקום השמיני; לא להיט, ובכל זאת נראה שהם מחלצים את עצמם מסטטוס המתקשים שנדבק אליהם, ואני מאמינה שמכאן הם רק ימשיכו לעלות.
מי שלקחו על עצמם את סטטוס המתקשים, לפחות לבינתיים, הם ענבר ואבישי - שנשארו אחרונים במשימת הריקוד; לכאורה בגלל הקואורדינציה הלא קיימת של אבישי, בפועל בגלל שענבר לא סתמה את הפה ולא נתנה לו להתרכז (הוא טען שהצעקות שלה עודדו אותו, אבל אני לא קונה את זה). למזלם הם הצליחו להשתקם והגיעו ליהודה מיד אחרי הצמד השחור, במקום התשיעי. צמד נוסף שדשדש מאחור - רחלי ומירי, שלגמרי אימצו אליהן את תודעת התבוסתנות (וגם את הקורבנוּת). הן מתבאסות על החולשות שלהן - האנגלית השבורה, הקושי לנווט - ובמקביל, פגועות עד עמקי נשמתן מהזוגות שבחרו לשים להן עצור. כמו שכבר אמרתי, העלבון ברור, אבל נדמה לי שהאחיות הסגולות עושות חלוקת משאבים נפשיים לא נכונה. הן שורפות שעות על רחמים עצמיים במקום לנסות ולעשות קצת כיף. הרי ברור לנו ולהן שזמנן במירוץ מוגבל, אז למה לא לנסות להנות ממנו כל עוד הוא נמשך?
ואם כבר רחמים, הגיע הזמן לדבר על אודי ומתן - האנשים שגרמו לי לחוות את חוויית ה-Second-Hand Embarrassment הכי חמורה שהייתה לי בחודשים האחרונים. אחרי הקרייסס סביב החישוב העשרוני, הפספוס של המעבורת, ושלל מקרים מצערים נוספים שקשורים הן בביצועים שלהם והן במזל רע - כבר ברור שהזוג הלבן הוא כרגע האנדרדוג של התחרות: בעיני הצופים, בעיני הזוגות האחרים, וגם בעיני עצמם - וזה החלק העצוב באמת. הם נורא חמודים, אבל האמת היא שאני מקווה שהם יודחו בקרוב, פשוט כי קשה לי פיזית להמשיך לרחם עליהם. בכל מקרה, בינתיים אודי ומתן עוד איתנו, ובפרק הבא נראה אם הם יצליחו לחלץ את עצמם מתהומות התיעוב העצמי. מכל מה שקרה בפרקים האלה כבר למדנו שאי אפשר להתרומם בלי לדעת להרים.
מי שייעדרו מהמסך שלנו בפרק הבא הם שחר ורונית, שהגיעו אחרונים לנקודת הסיום וסיימו את המסע שלהם ב"המירוץ למיליון". לאורך הפרקים הם לא קיבלו הרבה זמן מסך (יש לומר, לא מספיק) - ובהתאם, לא ממש ברור לי מה בדיוק היו הקשיים שלהם, כלומר, איך קרה ששני אנשים אינטליגנטים ונמרצים, שגם מסתדרים טוב ביניהם, הודחו כל כך מהר. שתי נקודות לסיום: א. אין לי מושג מי זה שחר, אבל אני חייבת לומר שהדמעות שלו במעמד ההדחה היו באמת נוגעות ללב (נכון שאנחנו כבר ב-2024, אבל אני עדיין מתרגשת בכל פעם מחדש לראות גבר בוכה בפריים טיים). ב. להדחה הזו מלווה תחושה של פספוס: לרונית היה פוטנציאל להפוך לאחת מדמויות הריאליטי הבולטות של השנה, אם היא רק הייתה נשארת בתחרות עוד קצת ומספיקה לייצר איזה סאונד או שניים לטיקטוק. נקווה שתינתן לה הזדמנות לעשות את זה בפורמט אחר.