הגיע הרגע שפחדתי ממנו - העונה של "המירוץ למיליון" הגיעה לסיומה, ועכשיו אני צריכה לנסות למלא את החלל עם ריאליטי אחר (מזל שהעונה הבאה של "האהבה היא עיוורת" נמצאת ממש מעבר לפינה). אבל לפני שניפרד לשלום מהעונה הזו, ומהריקאפ הזה בהתאם, צריך לדבר על כל מה שקרה בגמר - וקרה הרבה. קודם כל צריך לומר שהייתה לגמר הזה בעיה משמעותית: הוא לא היה מותח. זהות הזוג המנצח רחוקה מלהיות מפתיעה, בהתחשב בטראק רקורד המרשים, ובעיקר בהתחשב בהשתלשלות האירועים בגמר עצמו. אבל עדיין, שני הפרקים האחרונים היו מסעירים למדי.
הם היו מסעירים בעיקר הודות לליאור וספיר, שהחליטו לפרוש מהתחרות אחרי משימת גובה אחת יותר מדי, והגיעו למקום השלישי והמכובד. מתסכל מאוד, ועוד יותר מתסכל כשחושבים על מה שהם עברו עד הרגע הזה. ממש לא מזמן, ברבע הגמר, ספיר נאלצה להתמודד עם הפחד הכי גדול שלה, כששתי משימות מים באו אחת אחרי השנייה. והנה, אחרי שהם חשבו שהגרוע ביותר כבר מאחוריהם, ליאור מצא את עצמו באותה סיטואציה, רק בנסיבות מלחיצות הרבה יותר: בגמר הגדול, כשהמקום היחיד שאפשר לשאוף אליו הוא המקום הראשון.
כזכור, לפחד הגבהים של ליאור נחשפנו בקטנה כבר בשלב מוקדם יותר של העונה, אבל לא שובצו לאורכה מספיק משימות אקסטרים כדי שנבין (וכדי שהוא יבין בעצמו) עד כמה הפחד הזה עמוק. כבר בדקות הראשונות של משימת המכוניות, המשימה הראשונה של הגמר, אפשר היה להבין מהר מאוד שהפחד הזה מאוד, אבל מאוד, עמוק. איך יודעים שבן אדם באמת מבועת? כשהוא אומר דברים שהוא אף פעם לא אמר קודם לכן. אנחנו הרי רגילים לשמוע ממתמודדי 'המירוץ' את אותם הביטויים שהם תמיד אומרים, ובמשימה הזו ליאור השתמש בקריאות בהלה סטייל 'אוי דה מי' שהוא לא פלט באף משימה אחרת קודם לכן. אם לומר את האמת, כבר בשלב הזה - וכשלי ואן, במקביל, דילגו ממכונית למכונית כאילו הן משחקות קלאס - זה היה ברור שליאור וספיר לא יצליחו לצמצם את הפער, בטח שלא לעקוף; הניצחון כבר לא היה על הפרק, אבל את מה שקרה בפרק הבא אי אפשר היה לצפות מראש.
במשימת הגובה השנייה, שהייתה (כפי הנראה) קשה פי כמה, ליאור כבר לא היה מסוגל יותר. בהתחלה ספיר עוד ניסתה לעודד אותו ולכוון אותו לחשיבה רציונלית, אבל כמו שכבר אמרנו בעבר - חרדה זה לא רציונלי. היה מעניין לראות את הדינמיקה הטיפוסית שלהם מתהפכת; את ספיר, שרגילה (לפחות במשימות מהסוג הזה) להיות המפוחדת שזקוקה להובלה, לוקחת פיקוד - ואת ליאור, שרגיל לעשות בשביל ספיר את הדברים שמפחידים אותה, כשהוא במצב של חוסר אונים מוחלט. כאב הלב לראות אותו ככה, כשאוכל אותו לא רק הפחד אלא גם האשמה. וספיר? על דרך ההתמודדות שלה עם המצב הזה אפשר להתווכח: מצד אחד היו לה רגעים של חוסר רגישות וחוסר סבלנות (סטנדרט כפול מאצ'?), ומצד שני, מדובר בגמר! היא בסך הכל ניסתה להחזיק את ליאור כדי שלא יתפרק לגמרי (מה שנקרא טאף לאב). ובסופו של דבר, היא כן הצליחה להבין את הפחד שלו (גם אם לא להזדהות איתו באופן מלא) ולתמוך בו. והכי חשוב - לרגע היא לא גרמה לו להרגיש אשם על ההחלטה לפרוש. ובעיני, ההחלטה הזו הייתה נכונה. אם הייתי במצב הזה הייתי עושה את אותו הדבר.
הגמר הזה, בעצם, היה קרב בין שני זוגות. וכאמור, זה לא היה קרב מותח במיוחד - אבל ענבר ואבישי בהחלט נתנו פייט ראוי. ויותר מזה: אם הם היו מתמודדים בגמר מול כל זוג אחר, סביר להניח שהם היו מנצחים. כי ענבר ואבישי הם יותר מאשר "הפתעת העונה" או "האנדרדוג" - הם פשוט צמד טוב. הכותרות האלה הוצמדו אליהם מסיבה מסוימת, כמובן, אבל עכשיו הן כבר לא כל כך רלוונטיות. בישורת האחרונה של המירוץ הם היו כל כך מוצלחים בכל כך הרבה משימות, שזה כבר הפסיק להיות מפתיע. העונה הזו של "המירוץ למיליון" כבר מזמן סומנה בתור "עונת הנשים החזקות", עם דמויות כמו אסתי וספיר (וכמובן המנצחות של העונה, שעליהן נדבר בקרוב) - וענבר לא נופלת מהן. עם כל האהבה שלי לאבישי, ויש הרבה ממנה, בפרקי הגמר התברר שענבר היא שמחזיקה את הצמד הזה. היא חיזקה את אבישי לאורך כל הדרך, ותפקיד המעודדת שהיא לקחה בשבילו - על אחת כמה וכמה במשימת החבלים - עזר לה להרים גם את עצמה, לגבהים שהיא לא הכירה קודם לכן (הבנתם מה עשיתי פה?). הרגע שבו היא תפסה את המעטפה באוויר היה, ככל הנראה, הרגע הכי מרגש של העונה.
זמן קצר אחר כך הגיע רגע מרגש נוסף: הפגישה הלא צפויה עם הבחור הישראלי. בפעם הראשונה העונה, הרגשתי שאולי תפילות הכוסמין של ענבר כן עובדות - השבור הזה היה לגמרי שליח השם. לרגע אפילו האמנתי שבאמת יש סיכוי שענבר ואבישי יגיעו ראשונים לנקודת הסיום. אבל בכנות, הרגע הזה חלף מהר מאוד: כי גם העורך הכי מוכשר בעולם לא יכול היה לייצר כאן מתח. קשה לנחש בדיוק כמה זמן עבר מהרגע שבו לי ואן סיימו את משימת החבלים, ועד הרגע שענבר ואבישי סיימו אותה; נעשו ניסיונות לטשטש את הפער, אבל עדיין אפשר היה לראות (לפי כמות החבלים המלופפים של כל זוג ברגע נתון) שהוא היה גדול מאוד. אני גם מניחה שענבר ואבישי ניסו להשיג מכונית בעוד כמה מקומות לפני שהם הגיעו להוסטל; כלומר, שהיו סצנות של ניסיונות כושלים שנשארו על רצפת חדר העריכה, כדי להעצים את המתח לקראת ההגעה של שני הזוגות לנקודת הסיום. השיא הגיע כשענבר ואבישי הגיעו סוף סוף לנקודת הסיום והלכו שם בנונשלנט על הגשר כאילו הם בדרך לבראנצ'. בשלב הזה הכל כבר היה ברור, אבל היי, למה לא להמשיך עם העריכה הצולבת כדי לנסות לשמר את האשליה.
אז כן, לי ואן הן הזוכות הגדולות של "המירוץ למיליון", וזו הזכייה הכי צפויה שיש. במונחים של חוויית צפייה, זה קצת מבאס - מה לעשות, אני אוהבת את הריאליטי שלי כשהוא מלא בהפתעות - אבל שלא יהיה ספק: אני חושבת שהאחיות לגמרי ראויות לתואר הזה. למה? כי הן תותחיות. כן, הן לא היו התותחיות היחידות בתחרות הזו, אבל מה שהבדיל אותן מהזוגות האחרים זו היכולת שלהן להצליח במגוון סוגים של משימות: משימות פיזיות, משימות חיפוש, יו ניים איט. ובעצם, לא משנה מי היו נמצאים מולן בגמר, הן היו מנצחות את כולם. למשל, שלישיית הגמר האידאלית של לא מעט צופים כלל את לי ואן יחד עם איציק ואסתי וסהר ויפתח; בתרחיש כזה, איציק ואסתי היו מתעכבים במשימת האקסטרים, וסהר ויפתח היו נתקעים שעות בחיפוש אחר מישהו שיסכים להשאיל להם רכב - והמיליון היה של לי ואן. ברור שהן נתקלו בקשיים לאורך המירוץ, הן בכל זאת אנושיות; אבל להן לא היה קו אדום. לא היה תחום שהן התקשו בו במיוחד, או משהו שהן פחדו ממנו באופן חריג. בואו, הן הגיעו במקום הראשון בערך בחצי מנקודות הסיום של העונה.
בגמר, לי ואן הוכיחו בפעם האלף שהן הכי רחוקות מלהיות מפונקות. שיש שני לרושם ראשוני. הן תקתקו את המשימות הכי קשות בקצב מטורף, מה שגרם לי להטיל ספק בהנחה הקודמת שלי בדבר האנושיות שלהן. הן היו בשיא שלהן, ובתוך רצף ההישגים המסחרר הזה, קרה גם דבר אחד לא ייאמן: בפעם הראשונה העונה, לי אמרה שמשימה תפורה עליה והיא באמת הייתה תפורה עליה. אני מדברת כמובן על משימת החבלים. ההתנהלות של האחיות במשימת הזו הייתה מרשימה לא רק בגלל היכולות הפיזיות שלהן, אלא בגלל התקשורת שלהן אחת עם השנייה. לי הבינה שהיא צריכה לפקד, אן הבינה שהיא צריכה להתמסר ללי - ובסופו של דבר, הבנה הדדית היא המפתח.
אחרי מפגש עם הגבר הכי חתיך בניו זילנד, שהתגלה בסוף כמלאך השומר שלהן, לי ואן נפגשו עם הגבר הכי חתיך בישראל - שהודיע להן שהן הזוכות של התוכנית. ובאמת שמגיע להן. כן, למרות שההורים שלהם עשירים. ברור שהיה נחמד יותר אם הכסף היה הולך לאנשים שבאמת זקוקים לו, אבל בסוף זה "המירוץ למיליון" - הטוב ביותר מנצח, לא הזקוק ביותר. זהו, הן עשו את שלהן, זה מאחוריהן, ואני מאוד שמחה בשבילן. בעיקר בשביל אן: אולי עכשיו היא סוף סוף תהיה משוחררת משאלות מעיקות של מראיינים על זוגיות אפשרית עם סהר.