גרג ברלנטי בן ה-46 הוא אחד מאנשי הטלוויזיה הכי חזקים בארצות הברית. ומוערכים. ומתוגמלים. האיש בעל מגע הזהב הטלוויזיוני הוא המקבילה ההומואית והטינאייג'רית לשונדה ריימס (יוצרת האנטומיה של גריי וסקנדל, בין השאר), או החלופה הקצת פחות נרקיסיסטית וקצת יותר חומלת של ריאן מרפי (אימה אמריקאית, glee, אויבות, סיפור פשע אמריקאי). הוא אמון על יקום "החץ" - היקום המשותף בו מתרחשות סדרות גיבורי העל של רשת CW, בהן החץ, הברק, אגדות המחר, סופר-גירל וברק שחור (שמשודרות כולן בארץ בנטפליקס), הוא יצר את להיטי הנוער סברינה, ריברדייל והטיטאנים, ועזר ליצור את מלודרמת הסטוקינג המצליחה את. מחוץ לתחום גיבורי העל והעל טבעי הוא שימש כתסריטאי ומפיק בעשרות סדרות נוספות, בהן בליינדספוט, אמריקאים צעירים, אברווד, איליי סטון ודוסון קריק. בקולנוע החל את דרכו כתסריטאי ובמאי של הדרמה הקומית מועדון הלבבות השבורים, ביים את חיים כמו שמכירים ותרם מכישוריו לכישלון הקולוסלי שהיה סרט גיבורי העל גרין לנטרן ב-2011. רואים? גם סלעים נשברים. בשנה שעברה ביים את דרמת ההתבגרות הלהטב"קית באהבה, סיימון, שזכתה להערכת המבקרים והצלחה קופתית לא מבוטלת שנבעה, בין השאר, ממסע יחסי ציבור אליו נרתמו כוכבים הוליוודיים גדולים וגדולים פחות, שהנחו והתארחו בהקרנות מיוחדות של הסרט במטרה ליצור לו קהילת מעריצים מיידית ולהופכו למקבילה הקולנועית של להיט ויראלי (ואכן, באהבה, סיימון הכניס בסופו של דבר פי שישה מתקציבו הצנוע).
במובנים רבים, מזלו של ברלנטי האיר לו פנים מהרגע הראשון. הסדרה הראשונה שהועסק בה כתסריטאי היתה דוסון קריק, שאחרי עונה אחת הוכתרה ללהיט, לסמל של תקופתה ולאחת השחקניות המרכזיות בגל סדרות הנוער האיכותיות מסוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים כמו אלה הם חיי, באפי ציידת הערפדים, פליסיטי, פריקים וגיקים ובנות גילמור. הסדרות האלה נחשבו לפורצות דרך כיוון ששווקו לקהל צעיר, חלקן הגדול גם שודרו בערוץ הנישה לצעירים WB מבית אולפני וורנר, אך "התנהגו" כמו סדרות מופת למבוגרים. התסריטים בהן היו טובים יותר וחינוכיים פחות. שחקניהם הראשיים נדרשו לא רק להיראות טוב אלא גם לשחק בצורה אמינה, לעתים אפילו בוגרת מדי, כדי כמו להבהיר לצופים: אתם רואים פה דרמה מכובדת, לא טלנובלת אחר צהריים בערוץ הילדים. קווין וויליאמסון, היוצר של דוסון קריק, עזב את הסדרה בסוף העונה השניה כדי להתמקד בפרויקטים קולנועיים וטלוויזיוניים (ספוילר: לא כולם הצליחו כמו שדוסון הצליחו), והצוות שכתב איתו ותחתיו זכה לחירות חדשה אבל גם לאחריות חדשה. הצלחת העונות המתקדמות של דוסון קריק (ברייטינג, גם אם לא בהערכת המבקרים, שהלכה ודעכה ככל שהפרקים נקפו) הפכה את ברלנטי לכוח עולה ב-WB והוא הובא לכתוב, לערוך תסריטים ולהפיק סדרות נוספות שלה, בהן אברווד (עליה קיבל כבר קרדיט של יוצר) וג'ק ובובי. לרשתות אחרות כתב בסדרות אחים ואחיות וכסף, דארלינג. ברלנטי, אגב, הוא זה ששכנע את וויליאמסון לחזור ולכתוב את פרקי הסיום של דוסון קריק, אז תודה רבה לך על המוות של ג'ן לינדלי באמת.
נקודת המפנה הבאה בקריירה של ברלנטי הגיעה ב-2011 עם החלטת WB המחודשת, שאחרי המיזוג עם ערוץ הנוער של תאגיד השידור "קולומביה" הושקה מחדש כ-CW, להפיק סדרת טלוויזיה על הרפתקאותיו של גיבור הקומיקס החץ הירוק. השנים הן שנות הנסיקה של מותג הקומיקס מארוול, שנרכש בסוף 2009 במלואו על ידי תאגיד דיסני, וב-2012 היה חתום על הנוקמים, שיתוף פעולה חסר תקדים כמעט במונחי איחוד של גיבורי קומיקס על מסך הקולנוע, וקיבעו את מעמדה של מארוול כפרנצ'ייז קולנועי עצום ומצליח. במקביל, למעט הצלחת סרטי באטמן של כריסטופר נולאן, אימפריית הקומיקס המתחרה די. סי. נוחלת רצף כשלונות בטלוויזיה ובקולנוע. אחרי הביצועים הקופתיים הפושרים ומטה של גרין לאנטרן ב-2011, הבחירה להעמיד גיבור נישתי של די. סי. במרכזה של סדרה חדשה היתה משולה להתאבדות טלוויזיונית.
ועם זאת, ההפך המוחלט הוא שקרה. הצלחת החץ (שהיתה בסוף עונתה הראשונה הסדרה הכי נצפית בערוץ) שינתה לחלוטין את לוח השידורים של CW, שהתרכז עד אותה תקופה בדרמות ריאליסטיות ובתוכניות ריאליטי. ברלנטי נבחר להוביל גם את סדרת הבת, הברק, ואחריה סדרת בת נוספת, אגדות המחר - כולן מבוססות על עלילות וגיבורים שהופיעו לראשונה בדפי הקומיקס של די. סי. סופר-גירל הופקה תחילה לרשת CBS ואחרי עונה אחת עברה לשדר ב-CW ושולבה ביקום הטלוויזיוני של החץ, ואחריה התווספו גם ברק שחור, ובשנה הבאה אמורות להצטרף אליהן גם באטוומן, דום פטרול וסטארגירל. ברלנטי חובש כובעים שונים בהפקות הסדרות הנ"ל, שלכל אחת מהן יש מפיק ראשי ושואוראנר משלה, ונחשב לאדון הזירה בקרקס רב המשתתפים הזה.
יקום החץ הגיע בזמן ובמקום הנכונים. צופים צעירים הכירו את הקונספט של יקום משותף מהצלחותיה של מארוול בקופות, ו-CW הפכה אותם לעוגנים מרכזיים בלוח השידורים שלה, ופרשה אותן על פני ימי שידור שונים כדי להחזיר אליה מדי ערב קהל צופים מגוון אך דומה. הסדרות מצולמות באולפנים סמוכים בוונקובר, נערכות על ידי אותן החברות ונהנות מאפקטים חזותיים דומים למדי, שמייצרים לכידות אסתטית ביניהן (נבדלת מכולן, אגב, היא ברק שחור, שמעורבותו של ברלנטי נמוכה בה יחסית, אבל היא הסדרה הכי משוכללת ובינינו, הכי יפה חזותית מכל הסדרות ביקום החץ). העובדה שדמות אהובה יכולה לצוץ בסדרה אחת ולהמשיך את קו העלילה שלה בסדרה אחרת, ואירועי קרוס-אובר שנתיים הופכים לא רק למוצרים טלוויזיוניים ש-CW נהנית לשווק אלא גם להצלחה ברייטינג, מבהירים שיקום החץ לא הולך לשום מקום.
במקביל, הרעיפו ב-CW סמכויות נוספות על ברלנטי והפקידו בידיו את העיבוד הטלוויזיני לקומיקס ארצ'י, שהפך לסדרת הנוער האפלולית ריברדייל. ריברדייל לקחה את הארכיטיפים האמריקאים המתקתקים מהקומיקס והפכה אותם לדרמת נואר מופרכת וממכרת, שנמצאת כרגע באמצע עונתה השלישית. ברלנטי חתום גם על העיבוד החדש לעלילות סברינה, המכשפה הצעירה, ששייכת למותג הקומיקס של ארצ'י אך מתנהלת עד כה כסדרה נפרדת. סברינה החדשה יועדה גם היא ללוח השידורים של CW אך התגלגלה בסופו של דבר לנטפליקס. ספקית הסטרימינג היא גם הבית הנוכחי של את, דרמת המתח החדשה והמדוברת של ברלנטי ושרה גמבל, שמגוללת סיפור אהבה בין מוכר ספרים על הרצף הפסיכוטי ובחירת לבו, סטודנטית וסופרת שהופכת למושא אובססיה עבורו. עונתה הראשונה של את שודרה בערוץ לייף-טיים, ועונותיה הבאות נרכשו מראש לשידור והפצה בנטפליקס. ביוני 2018, הוא האריך את חוזה הפיתוח של עם אולפני וורנר, שמשמשים בית הפקה או הפצה לרוב הסדרות שיצר, עד 2024 בעסקה שצפויה להניב 14 סדרות נוספות באפיקי שידור שונים, וששוויה מוערך בכ-300 מיליון דולר.
שימו לב, אפוא, על כמה תחומים חולש ברלנטי וכמה גופי שידור בוטחים בו. ברלנטי מחזיק כרגע כרגע בשיא של כל הזמנים במעורבות בסדרות טלוויזיה מצולמות - 15 תוכניות שונות בעונת השידורים האמריקאית הנוכחית, ושלוש או ארבע תוכניות בפיתוח שמיועדות לעלות בסתיו הבא. אבל מה הופך סדרה של גרג ברלנטי להצלחה, ומה הופך אותה לסדרה של גרג ברלנטי? אם שונדה ריימס שהזכרנו בהתחלה התמחתה במלודרמות מסועפות עלילה שמבוצעות ברגש ויכולות להימשך לנצח, ואם ריאן מרפי מתמחה בהפקת סדרות סופר-אסתטיות על אנשים עיקשים ומורכבים וכל הדברים הרעים שקורים להם - מה ייחודו של ברלנטי?
"גרג הוא אדם שמכבד, מעריך ומבין באמת את הצורה והקונספט של הדמויות האייקוניות האלה", אמר פיטר רות', נשיא חטיבת הטלוויזיה של אולפני וורנר בכתבת פרופיל על ברלנטי מ-2013. הכתבה התפרסמה בסמוך להשקת הברק, שהוכיח שביכולתו של ברלנטי לנהל יקום טלוויזיוני שלם, וסיפקה הצצה גם לאופן בו ברלנטי יוצר את הדמויות החזקות והפגיעות שעומדות במרכז הפרויקטים שלו. "זה מה שריתק אותי בפלאש", אמר על גיבור העל בארי אלן, שיכול לרוץ ולהרטיט את גופו במהירות אדירה, "כן, יש לו כוחות על, אבל הוא לא על אנושי. הוא היה פגיע. אפשר היה לפגוע בו או להרוג אותו. הוא לא (המיליונר) שמגיע במטוס סילון. הוא בעצמו מטוס הסילון. יש לו מתת משמיים, אבל היא מגיעה עם סיכון. אני חושב שזה מה שמעורר הזדהות בדמות שלו".
סנטימנט דומה הופיע כבר עשר שנים קודם לכן, בניו יורק טיימס, בכתבה שליוותה יום בחדר הכותבים של הדרמה המוערכת-אך-קצרת-הימים ג'ק ובובי. ביט, פעימה, הוא הכינוי שניתן בכתיבה טלוויזיונית לרגע בעל משמעות רגשית בסיפור, והוא אבן בניין בסיסית במלאכה. באותה כתבה, הדגיש כתב הניו יורק טיימס שתי מגמות בולטות בכתיבתו של ברלנטי, ושל תסריטאי דרמה בני זמננו - המשכיות והדהוד. ההמשכיות מכוונת את התסריטאים ליצור עלילות מנומקות, כלומר כאלה שנובעות מתוך שורה של מעשים הגיוניים שהדמויות מבצעות, וכן גורסת שעלילות שהחלו בפרק אחד צריכות לקבל פתרון או פיתוח בפרק הבא. "כל סצנה מובילה באלגנטיות לבאה", אמר ברלנטי, "אבל אני אוהב שיש גם הפתעות". ההדהוד הוא החשיבות שמייחס ברלנטי לכל מעשיהן של הדמויות, וחיבתו לקשור בין פעולות שבוצעו בפרק אחד לפרק אחר, שמתרחש אולי גם שנים קדימה. בג'ק ובובי זה ניכר במיוחד. הסדרה, ששרדה פחות מעונת שידור אחת בערוץ הנוער WB, התפרשה על שני מישורי זמן ותיעדה את נעוריו של מי שיום אחד יהיה נשיא ארצות הברית, אבל גם סיכמה את כהונתו בקטעי ראיון מומחזים שהתרחשו עשרות שנים לאחר העלילה המרכזית. מעשים ואירועים שהתרחשו בילדותו של הנשיא - הודהדו והוזכרו על ידי קרוביו ואנשי הצוות שלו, במישרין ובעקיפין, באותם ראיונות מהעתיד. "הרגעים הכי הכי קטנים שאנחנו כותבים עליהם זוכים לתהודה שנים קדימה בעתיד… אם הדמות מעתיקה במבחן, זה חשוב פי 60 אלף כי הנשיא העתידי של ארצות הברית רימה במבחן", צוטט באותה כתבה, "כשהוא לומד להתנשק צרפתית עם נערה, זה מגניב ומעניין פי 50 אלף כי יום אחד הוא יהיה הנשיא".
הכישרון והאהבה לכתיבת סיפורים והמחזתם זקפו ראשם כבר בילדותו, וברלנטי - שגדל בעיירת החוף ריי, במדינת ניו יורק ולמד באוניברסיטת נורת'ווסטרן היוקרתית - מספר שנהג להעלות מופעי בובות במסיבות יום הולדת של חבריו. "הייתי יושב וכותב תסריטים עם ריבועים לכל הביטים בסיפור", סיפר לכתב הניו יורק טיימס, וכיוון שהניו יורק טיימס אינם טיפשים, כתבת הפרופיל על ברלנטי בעצמה מהדהדת את תוכן הסדרה, ובתחילת הטקסט צוטטו תסריטאים הכפופים לברלנטי, שחלקו לו דברי שבח אמריקאים וטלוויזיוניים להפליא כמו "הוא אדם אמיתי, ממש אדם אמיתי… אף פעם לא היה לי בוס שהיה לו אכפת" ו"האנרגיה שלו מידבקת. רוב השואוראנרים תמיד אומרים 'אני שונא את החיים שלי, אני שונא את העבודה שלי, אני שונא אותך'".
אם כך, יש לנו את מבנה העל בסדרות של ברלנטי, שתמיד דואג לתגמל את צופיו על צפיה ממושכת ורוקם להם עלילות מרתקות, נבדלות זו מזו אך גם קשורות זו בזו. ויש לנו את יסוד הגיבור הפגום - מבארי אלן גיבור העל ועד ג'ו מאת, פסיכופט מבריק אך גם אדם רך לבב שלא מצליח לחצות את כל מכשולי האהבה/סטוקינג שהחיים מציבים בפניו. הדמויות הברלנטיות תמיד חזקות למראה אך פריכות ושבירות מבפנים - ולהיפך: דמויות משנה עכבריות מתגלות אצלו לא פעם כנבלים אסרטיביים או כגיבורים בזכות עצמם (חשבו על סיסקו מהברק או בטי מריברדייל). המתמטיקה המתגמלת הזו - שום דבר איננו כפי שהוא באמת נראה, ולכולם סיכוי שווה לפגוע או להיפגע, מהווה קרקע פוריה לאינספור עלילות דרמטיות שצופים אוהבים לראות. לעדותו, בחדר הכותבים של הברק תלוי שלט ובו שלוש מילים בלבד: לב, הומור וספקטקל.
מה גם שהוא סופר WOKE. מקווי העלילה שכתב לג'ק מדוסון קריק, ההומו היחידי בקייפסייד פחות או יותר, ועד ההתעקשות ללהק שחקנית לסבית או ביסקסואלית לתפקיד באטוומן בסדרה החדשה על עלילות הגיבורה מגות'האם - הסדרות של ברלנטי הן מופת של ייצוג ופוליטיקלי קורקט. קאסט הגיבורים של אגדות המחר מונה שלוש דמויות להטב"קיות, בסופר-גירל צפויה להופיע השנה גיבורת על טרנסג'נדרית, לסברינה יש בן דוד שחור וגיי ובאת שולבו עלילות שעוסקות באלימות משפחה והתמכרות לסמים. אלה מקרים מייצגים בלבד, ובאמת שאין כמעט קבוצה אתנית או בעיה חברתית שסדרה של ברלנטי לא התעמתה איתה - מהתמכרות לסמים והפרעות אכילה, דרך צנזורה בבתי ספר ועד התמודדות עם חוסר תעסוקה ומגורים ברחוב. הסדרות של ברלנטי עיצבו, כאמור, גם את רשת CW, שגם סדרות הדרמה האחרות שהיא משדרת בימים אלה, דוגמת ג'יין הבתולה והאקסית המטורפת, נחשבות ליצירות פמיניסטיות ומכילות, שפוקחות עין ביקורתית על סוגיות פוליטיות ומקפידות ללהק לשורותיהן שחקנים בשלל מידות ושפע זהויות אתניות. אלה דברים ראויים לציון משום שהטרנדיות שלהם, כלומר העובדה שהאיכויות האלה הפכו מחותמות גומי למאפיינים סקסיים של תוכנית, למשהו שאפשר לשים על פוסטר ולבשר אותו בקול סמכותי בטריילר. הייצוגים שברלנטי וכותביו מתעקשים עליהם הופכים אט-אט לנורמה, וכמו לא מעט מגמות מוארות בטלוויזיה, זה מתחיל בסדרות הנוער ומחלחל גם לסדרות "למבוגרים". העובדה שברלנטי עצמו הוא הומו בעל דעות ליברליות עם משפחה פוטוגנית להכעיס (בן זוגו הוא כדורגלן, והשניים הפכו להורים ב-2016 בעזרת אם פונדקאית ונישאו ב-2017 בטקס צנוע. כלומר, צנוע ביחס ל-300 מיליון הדולרים שהזכרנו קודם) בטח לא מזיקה.
אולם יש גם לחץ שכרוך בדימוי לפיד הפי. סי. הבוער הזה. בסוף 2017 פיטרו אולפני וורנר ורשת CW את אנדרו קרייסברג, יד ימינו של ברלנטי בעבודה על יקום החץ והשואוראנר של הברק וסופר-גירל. קרייסברג הואשם על ידי מספר עובדות בהטרדה, בדיבורים לא הולמים וביצירת סביבת עבודה עוינת לכותבות והמפיקות - כך על פי חקירה פנימית של וורנר. "הובאו לאחרונה לידיעתנו האשמות כלפי אחד השואוראנרים שלנו", כתבו ברלנטי ושותפתו בהפקת סדרות גיבורי העל ב-CW, שרה שכטר. "אין דבר שחשוב לנו יותר מבטחונם ורווחתם של השחקנים, הצוות הטכני, הכותבים, המפיקים וכל איש מאנשי הצוות שלנו. לא נסבול הטרדה, ואנחנו מחויבים לעשות כל שביכולתנו כדי ליצור סביבה שבטוח לעבוד בה, ובטוח להעיר כשהיא איננה בטוחה". הטיימינג איננו מקרי, כמובן. פיטוריו של קרייסברג התרחשו על רקע ניצניה של מהפכת metoo# בהוליווד, והיה ברור שאם העדויות על התנהגותו של קרייסברג יגיעו לתקשורת, הן יזכו לחשיפה נרחבת והסדרות של ברלנטי יסבלו כתוצאה מכך. זו, בין השאר, הסיבה שברלנטי ושכטר - הומו ואישה - חתומים במשותף על ההצהרה. ברור היה להם שהקהל מצפה מסדרה של ברלנטי שנראה תדרוש - ונאה תקיים. בשנת 2000, כשה-WB התלבטו אם לשדר את הנשיקה בין ג'ק ואית'ן בדוסון קריק - שהיתה לנשיקה ההומואית הייצרית הראשונה ברשת פריים טיים של רשת בפריסה ארצית בארצות הברית (עד אז, נשיקה דודתית על השפתיים נחשבה לשיא התעוזה) - ברלנטי איים להתפטר. המשקל הסגולי של הנשיקה היה גדול יותר מזה של פרנסתו.
במובן הזה, ברלנטי מסמל במובהק את הדור החדש של יוצרי הטלוויזיה בארצות הברית, שהשכבה הצעירה בו כוללת את לינה דנהם (בנות) ואיסה ריי (לא בטוחה), דונלד גלובר (אטלנטה), לינה ווית' (שיי-טאון) וג'יל סולווי (טרנספרנט), והשכבה המבוססת בו כוללת את שונדה ריימס וריאן מרפי. זוהי תקופת האוטרים בטלוויזיה, עידן בו מצופה מהאנשים שמקבלים את הקרדיט והכסף על יצירת מוצר טלוויזיוני סוחף ורווחי, אבל גם נאור וליברלי, שיתנהגו כמו הדמויות שהם יוצרים. הקהל האמריקאי בן זמננו, ובטח שעיתונות הבידור בת זמננו, לא מפרידים בין יוצר ויצירה (היי, לואי סי. קיי. סתם נזכרנו בך), ותובעים מהיוצרים שיפגינו את אותה המעורבות החברתית שהסדרות שלהן מפגינות בליהוק, ושהדמויות הפיקטיביות שלהן יפגינו בתורן בבחירות שיעשו בתוך המסגרת הסיפורית. זה נשמע קפוץ, יומרני וחסר מעוף, אבל זו גם הדרך היעילה היחידה כרגע להכיל מגוון קולות ופנים על המסך הקטן. וכפי שיעידו הסדרות של ברלנטי, זה גם מאוד-מאוד מצליח.
גרג ברלנטי יתארח בכנס החדשנות בטלוויזיה INTV מבית קשת, בתאריכים 11-12.3. הפרטים המלאים זמינים באתר הכנס