בפן האישי
תואר הראיון המעניין של השבוע הולך בקלות למפגש בין אדווה דדון (כתבת המהדורה של חדשות 12), וסטלה פן (גיבורת תחקיר "בלאק קיוב" של עובדה). זה התחיל מתכנית סוף העונה של עובדה, בה נחשפנו אל התככים, ההון הגדול והזילות המוסרית שמאחורי חברת "בלאק קיוב". אימפריית המודיעין העסקי שהקים הישראלי דן זורלא ובוועד המנהלים שלה כיהנו ומכהנים כמה מהאנשים הבכירים ביותר במערכת הביטחון הישראלית (אהוד ברק, גיורא איילנד), היא חברה ששווה היום מאות מיליוני דולרים, אך שמה עלה לכותרות ברחבי העולם דווקא בהקשר שלילי, אחרי שעבדה בשירותו של הארווי וויינשטיין (המפיק ההוליוודי שמואשם בעשרות מקרי אונס ותקיפה מינית) ודווח כי עסקה בריגול אחר קורבנותיו כמו השחקנית רוז מק'גוון. זה היה סרט מרתק נוסף מפס היצור של אילנה דיין - שמי שעדיין לא צפה בו כדאי שיעשה זאת - אך מעבר לסיפור עוצר הנשימה, התגלתה בו דמותה ההוליוודית של אישה אחת - סטלה פן, צעירה ישראלית יפהפיה שתומכיה יכנו אותה מרגלת ומתנגדיה יכנו אותה נערת פיתוי. אבל לפני שנגיע לפן ולסיפור הבאמת מרתק שלה - צריך להתייחס אל אדווה דדון.
בשונה מתחקיר עובדה, הראיון של דדון עם פן לא השתמש בשיחזורים דרמטיים או קטעי ארכיון. זה היה מאש-אפ בין חקירה צולבת (סטייל רוסט בקומדי סנטרל רק לא מצחיק) ובין פסטיבל מספרי סיפורים (ברגעים בהם פן התחילה להפנט גם את הצופים בקולה העמוק והמשכנע). כן, זו הייתה כולה שיחה פרונטלית, אבל חתיכת שיחה מרתקת. כמו 'ההרצאה הכי טובה ששמעתם בטד' רק עם לחץ של חוקר שב"כ. אפשר לומר שהפריצה של דדון לחיינו קרתה בשנה האחרונה יחד עם הפיכתה ללוחמת בנוכלים הקטנים של המהדורה המרכזית, והודות לחיקוי ההיסטרי והמדוייק שלה בארץ נהדרת (על ידי ליאת הר לב המעולה) כאישה קוקטית עם נחישות שנהוג לייחס לכלבי תקיפה. אתם לא רוצים להיות בצד השני של המתרס מול דדון, היא אולי לא תכה אתכם אך ההתשה תהיה קשה.
הראיון עם פן הוא סוג של קפיצת מדרגה עיתונאית עבור דדון, שהשיגה ראיון עם הדמות הכי מבוקשת ומסקרנת של הרגע. אחרי שצפיתי בתחקיר עובדה בנשימה עצורה, הגעתי לראיון בשילוב של סקרנות ובוז מובנה כלפי פן, אישה שבורכה בשילוב של כריזמה, יופי ואינטליגנציה גבוהה - ובכל זאת בחרה למכור אותם לכל המרבה במחיר, בלי עקרונות, בלי ערכים. סטלה פן בחרה להתראיין כדי להציג את "האמת שלה". היא הרגישה מותקפת מאז שתמונתה הופצה ברחבי העולם כמי שהתחזתה, הפכה לחברה הטובה ביותר ואז זרקה מתחת למשאית את רוז מק'גוון. פן הייתה כל כך טובה בעבודתה עד שמק'גוון התייחסה אליה באותה תקופה כאדם הקרוב לה ביותר. היינו ממליצים לסטלה פן לנצל את הכישרון הטבעי שלה וללכת לבית ספר למשחק - אבל מדובר בבוגרת ניסן נתיב.
חשוב לה להציג את עצמה כ"חוקרת אמת" - היא בסך הכל רצתה לדעת האם וויינשטיין הוא תוקף או קורבן - אך במקביל היא גם מיתממת ומגדירה את עצמה כסוג של ביצועיסטית, אחת שמקבלת כתב חידה ויוצאת לפתור אותו. סטלה פן לא חושבת שהיא הייתה לא בסדר וטוענת שלא ידעה עבור איזו מפלצת היא עובדת. שאף אחד לא ידע. דדון הגיעה לראיון מוכנה ועימתה את פן עם העובדות שוב ושוב ושוב: "את הלכת לחקור נשים שהתלוננו על אונס", "את ידעת שוויינשטיין הוא לא אדם חלש", "התחזית למישהי שאת לא", "התקרבת לנשים ואז נעלמת", זה היה דו קרב בין שתי נשים שלא התכוונו לזוז מעמדות המוצא שלהם. מצד אחד, הטענות של דדון לא שרטו את פן ומן הצד השני - דדון באה כשהיא כבר גיבשה דעה על האדם שמולה. קשה להאמין שסטלה פן הצליחה לשכנע אפילו צופה אחד בצדקת טענותיה, לא בגלל עידן המי טו, פשוט לא מסתדר בשום צורה שצעירה חכמה וחדה כמו פן באמת האמינה שהיא עובדת בצד של הטובים (סביר להניח שהאמביציה הגבוהה והתגמול הכספי הגבוה הם אלה שהניעו אותה), ולכן, דווקא סיפור הרקע של פן הוא זה שהעניק לדמותה נופח מרתק.
סטלה פן עלתה לישראל אחרי שגדלה בצל מלחמת האזרחים העקובה מדם ביגוסלביה. היא התחילה את המסלול שלה לא כאדם הפריווילגי שהיא כיום אלא כצעירה עם סיכוי ממשי לא להגיע לגיל 18. בישראל היא המציאה את עצמה מחדש - למדה שפה, התגיירה, התגייסה, הפכה לקצינה מצטיינת ומאז לא הפסיקה להצטיין (וגם את הראיון היא עשתה מצוין עם הקלפים שניתנו לה). רק שבדרך כלל, בטלוויזיה, דמויות כמו סטלה פן עם העבר הספציפי שלה כמיעוט נרדף, הופכות ללוחמות צדק. אבל כפי שנוכחנו לגלות השבוע (ולא בפעם הראשונה), במציאות, דמויות כאלה מסיימות לפעמים כסייעניות לאנשים הכי איומים בעולם. בלי חרטות כמו שאמרה אידית' פיאף. אני ואפסי עוד. נו, ככה זה, המציאות תמיד עולה על כל תסריט.
יד שניה במצב מצוין
במרדף של מכורי הטלוויזיה להיות תמיד עם האצבע על הדופק יש אבידות רבות. אנחנו, אלה שרואים פרק ראשון מכל סדרה שעלתה השבוע מעבר לים רק כדי לומר "בטח שראיתי" (ולא, הלילות הלבנים לא שווים את זה), רק כדי לא לפספס - מפספסים המון. אנחנו מפספסים יותר מידי סדרות מעולות שצצות בחיינו לרגע, מותירות רושם חיובי, אך מרוב תחרות - נזנחות בצדי הדרך כמו כלבים שננטשים ליד שדה התעופה.
אחת כזאת היא מר מרצדס המעולה שמבוססת על ספרו של סטיבן קינג (כן, עוד סדרה על פי קינג) שעלתה לשידור ברשת Audience הקטנטנה לפני כשנתיים. לישראלים היה אז תירוץ נהדר לא להתאבסס למר מרצדס - שלא הופצה באופן מסודר, אבל עכשיו זה משתנה כשעשרת פרקי העונה הראשונה שלה עלו בסלקום tv. אז אם כבר קראתם על מר מרצדס בעבר והתייחסתם אל ההמלצה כטיפ על ביקור במסעדה נורא טעימה בכפר בדרום שפתוחה רק פעם בשבוע אחר הצהריים (טוב לדעת אך לא ישים) - עכשיו זה הזמן לתקן את הטעות.
למרות מה שחשבנו עד לפני מספר שנים, הזמינות המוחלטת של האינטרנט לא יצרה שיוויון הזדמנויות אמיתי בין התכנים ופלטפורמת השידור עדיין משמעותית להצלחה של סדרות, בין אם מדובר בערוץ שידור או בנטפליקס. או במילים אחרות: את יכולה להיות הסדרה הכי טובה של השנה, אבל אם אפשר למצוא אותך רק בערוץ סאנדאנס האמריקאי בלי כתוביות - אל תצפי שיזהו את הכוכבים שלך בישראל.
ולעניין - מר מרצדס הוא מותחן אימה קינגי קלאסי: בעיירה כל-אמריקאית קטנה התבצע רצח מזעזע במיוחד, כשדמות במכונית מרצדס דרסה למוות 16 אנשים שהמתינו ליריד תעסוקה מקומי. הסצנה הזאת, שפותחת את הסדרה היא מותחת ומזוויעה וקינגית כמו בית קברות לחיות, אך היא מייצגת את הסדרה כמו שפרסומת לרכב משרתת את החיים שיהיו לכם אחרי שתקנו אותו - היא רוצה להכניס אתכם לאווירה.
סטיבן קינג שגם חתום עליה כמפיק יחד עם דייוויד אי. קלי (שקרים קטנים גדולים), מציג בה ובטרילוגיית הספרים עליהם היא מבוססת צד אחר בכתיבה שלו: את המפלצות והשדים מחליפה דמותו המגושמת של הבלש בגימלאות ביל הודג'ס (ברנדן גליסון המופלא, לב אמיץ) שעובר כאן מסע נרטיבי למציאת הרוצח שערער את שלוותו ביחד עם מסע אישי יותר של השלמה עם הגיל ומעמדו בחברה כאיש זקן.
מלבד העובדה שמר מרצדס היא ממש לא מה שהיא נראית בתחילה, הכל עובד בה נהדר. האנטגוניסט של ביל הודג'ס הוא צעיר מופרע בנפשו בשם בריידי הארטספילד (בריידי טריידווי) שגדל בלי דמות אב ועם אמא שכופה עליו יחסי מין. מרצדס, כמו הרכב שמככב בשמה, לא מנסה להרשים עם טוויסטים והפתעות ולא תשאיר אתכם עם לסת פעורה. אבל באמת שלא תרגישו בחסרון של הגימיקים האלה, כי קינג ברא כאן עולם בו ניתן להזדהות עם כל הדמויות, חולניות ככל שיהיו. ביל הודג'ס דמות שמלווה את קינג לאורך כל הטרילוגיה הופכת בידיים של גליסון למיזנתרופ שתאהבו לאהוב, כשהניגוד בין פניו החמוצות תמידית ובין הרגישות שלו לסביבה פשוט נדירה.
סביב גליסון יש קאסט שכולל את הולנד טיילור כשכנה פלרטטנית בשם אידה, ג'ארל ג'רום (שרק בשבוע שעבר כתבנו על תפקידו כקורי וייס בכשהם רואים אותנו המצוינת) שמגלם את השכן גאון המחשבים של הודג'ס שעוזר לו להתחקות אחרי הרוצח וגם מארי לואיז פרקר כאחות של אחת מקורבנות הרוצח. אגב, פרקר היא ההוכחה שאפשר לתחזק קריירת משחק מצליחה גם כשכל מה שאת יודע לעשות הוא מבט אחד של אישה ספק תמימה ספק פתיינית. תנו למר מרצדס את הצ׳אנס שהנהג הרצחני לא נתן לקורבנותיו ביריד התעסוקה: צפו בה, תתחברו לדמויות ותרוויחו סדרה שהיא אמנם לא ה'הכי מדוברת של הרגע' - אבל תישאר אתכם גם אחרי הצפייה.