אגתה כריסטי של החיים עצמם
אחרי שהוקרן בהצלחה בסינמטקים ואף זכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל דוקאביב האחרון, מגיע הסרט אתה מת רק פעמיים להקרנה טלוויזיונית ראשונה שממש חבל שתפספסו. הבמאי יאיר לב יחד עם דוד דרעי (שותפה של צופית גרנט ליצירת אבודים) לקחו את סיפורו המשפחתי ההזוי של לב והפכו אותו יחד לסרט בלשי סטייל אגתה כריסטי עם טוויסטים מעולמות הריגול. הכל מתחיל בשיחת טלפון מפתיעה שמקבלת אמו של לב, בה היא לומדת שקרובת משפחה ערירית שלה, אותה לא הכירה, הלכה לעולמה והורישה לה את הקוטג׳ בו היא התגוררה בקרבת לונדון. כל שהיא צריכה לעשות כדי לקבל את הירושה זה להוכיח שהיא בתו של אביה המנוח - ארנסט בכינסקי, יהודי יליד אוסטריה. בקיצור, בשורה חלומית שכל אחד היה שמח לקבל (חוץ מעניין המוות כמובן).
בעקבות השיחה נוסעת האם לעורך הדין שמטפל בירושה כדי לקדם עניינים, אך המפגש עם עורך הדין מביא איתו טוויסט עוצר נשימה: מסתבר כי מלבד אביה, היה ארנסט בכינסקי נוסף, שנולד באותו היום, המקום והשעה ואפילו החזיק באותו מספר זהות. מה לעזאזל?! איך ייתכן כי באותה עיר אוסטרית חיו שני אנשים זהים מבלי שידעו זה על זה? ברור שאנחנו ניצבים בפני מקרה של מתחזה, אך מי המתחזה ומי האמיתי? האם סבו של הבמאי הוא הקורבן או העבריין? הרבה שאלות פתוחות עומדות בפני יאיר לב בבואו לפתור את התעלומה, והוא רק הולך ומוסיף להן עוד ועוד נדבכים ככל שהסרט מתקדם. חלק ניכר מכוחו של אתה מת רק פעמיים (שׁמרפרר כמובן לסרט אתה חי רק פעמיים מסדרת ג׳יימס בונד) נובע מהדרמטיזציה שבדרך הסיפור שלו, לב הופך כל שיחת טלפון וכל נסיעה לסצנות מתח עוצרות נשימה שעובדות נהדר, למרות שלצופה המיומן ברור כי הגילויים שהוא לכאורה חווה לראשונה מול המצלמה כבר היו כבר ידועים לו. לא נכביר בפרטים מחשש שנספיילר לכם את סוף הסרט - רק נעשה טיזינג ברוח יאיר לב ונאמר - גם במקרה הזה המציאות עולה על כל דימיון.
שלום עכשיו
נתחיל בשורה התחתונה: אם אתם משתייכים לקבוצה שאין לה כח לשיחות על "המצב" אולי עדיף שלא תראו את מונא. הדרמה הקומית החדשה שיצרה המוזיקאית והשחקנית מירה עוואד יחד עם הבמאי אורי סיוון (על התסריט אחראית מאיה הפנר) עבור "כאן 11", היא קפסולת מציאות מהבילה בטעם אקסטרה מחוזק. מונא עבוד (מונא חוא) היא צלמת ערבייה-ישראלית-פלסטינית, שעושה חיל בעבודתה ועומדת לייצג את ישראל בתערוכה יוקרתית בפריז. היא גרה עם החבר הכי טוב שלה ראני (עלא דקא) בסטודיו בפלורנטין, ויוצאת עם בחור ישראלי בשם יניב (רועי אסף). מונא לא ראתה את אביה (סוהיל חדד) כבר זמן רב בגלל שהוא לא מקבל את דרך החיים שבחרה ולמעשה די מתבייש בה (לפחות כלפי חוץ).
מונא שופכת עליכם את כל כובד משקלה דקות ספורות אל תוך פרק הפתיחה שלה ומשם היא רק מעלה הילוך. לצד סצנות של מסיבות, אלכוהול וסקס לפני הנישואים - שלושתם טאבואים גדולים בחברה הערבית, מתווספים לקלחת הזאת גם פיגועים, התחממות בדרום ומה לא. הקסם של מונא, סדרה שעוואד יצרה, בין היתר, בעקבות הנסיעה שלה לייצג את ישראל באירווזיון 2009, טמון ביכולת שלה לשמור גם על קלילות לצד הכבדות המובנית שבסדרה כזאת. הסצנות הקומיות בה עובדות נהדר, אפילו כשהן כוללות קיא וסלפסטיק, קרדיט שמגיע במידה רבה לשלושת השחקנים הראשיים שלה שעושים עבודה לא פחות ממעולה. מונא חוא, רועי אסף ועלא דקא, מביאים ביחד כמויות של כישרון וסקס אפיל שהיו יכולות להפוך את המזרח התיכון לוודסטוק של שנות השישים. כבר משם הסדרה ברור כי מונא היא סדרה של דמות, ואין בחירה נכונה יותר לגלם אותה מאשר מונא חוא, מי שפרצה לתודעה כשזכתה בפרס אופיר על תפקידה בסרט לא פה, לא שם של מייסלון חמוד. גם שם מגלמת חוא צעירה שנאלצת לחיות על התפר המדמם שבין החברה הערבית לזאת היהודית, ובוחרת שלא לבחור. בעוד לעיניים יהודיות ייתכן והצפייה במונא תרגיש אקזוטית, צעירים ערבים שחיים כאן יכולים לראות את הסדרה ולהיות גאים בייצוג החשוב (והמסקרן) שהם מקבלים על המסך.
גרסת ההגנה
לצד ההצלחה בנתוני הרייטינג, המתחזים של חיים אתגר קיבלה ביקורת בעקבות החד צדדיות שבה. נכון, יש כאן במובהק סיפורים על אנשים רעים שמתחזים למי שהם לא ועל הדרך פוגעים בנשים וגברים, לפעמים לוקחים מהם סכומי כסף גדולים ולפעמים "רק" גוזלים מהם כל אמון באנושות. אך כמו שהוליווד לימדה אותנו, לפעמים הצד הפוגע מעניין יותר מהצד הנפגע. זה בלט במיוחד בדמותה של שיפרי שפירא - ללא ספק הדמות הטלוויזיונית הגדולה של השנה - שזכתה כבר לשני(!) פרקים בסדרה מבלי שהצלחנו לקבל הסבר מדוע היא עושה את מה שהיא עושה. כנראה שאתגר הקשיב לביקורת והחליט ליישם, כי השבוע קיבלנו פרק שלם שהוקדש כולו לצד הפוגע, פרק שהוא גרסת ההגנה בבית המשפט הדמיוני של הצופים בבית.
בסרט למה התחזיתי מדבר אתגר עם האישה שהתחזתה לנערה חירשת אילמת בת 15 ועברה לגור בביתה של העיתונאית הדס שטייף, שראתה בה כבת. המתחזה סחטה משטייף בעיקר אהבה אינסופית ואוזן קשבת אך הפגיעה בשטייף הייתה קשה. במשך שעה ארוכה אתגר מדבר עם המתחזה על כל הפרטים ששמענו משטייף ומבקש לשמוע את הצד שלה. מי שציפה לעימות או הטלת רפש לא יקבל את זה כאן, המתחזה עדיין אוהבת את שטייף. למעשה נדמה שאם אין כאן משיכה אירוטית יש בוודאי הערצה עיוורת לדמותה הדומיננטית של שטייף שנמצאת בחיינו כבר עשרות שנים. סיפור חייה של המתחזה שמופיעה בהצללה מוחלטת הוא סיפור עצוב, כזה שרשויות הרווחה לא ידעו איך לטפל בו והיא נפלה בין הכיסאות. למרות הרהיטות והקוהרנטיות ניתן לראות כי תהליך קבלת ההחלטות שלה רחוק מלהיות תקין. אמנם לא מדובר בסרט סוחף כמו קודמיו בסדרה, אבל הוא מספק רגעים מותחים בואכה מפרי שלווה, כמו זה בו המתחזה מספרת שהיא היום אמא לילדים. אני בטוח שאין אחד שלא התכווץ בכיסאו ומתפלל לטוב.