פינת הפירגון
אלמז מנגיסטו, כתבת פלילים ומשפט בחדשות עשר, עלתה לראשונה ברדאר שלנו עם החשיפה המטרידה על חיילים וחיילות בצה״ל שעוסקים בזנות במימדים לא קטנים בכלל - בעקבות מצב סוציו אקונומי מחפיר. זה היה תחקיר מבאס, כזה שעושה לנו גוש קולקטיבי בגרון, וכחלק מההכנה לו מנגיסטו אף הגיעה בעצמה לאחד הסרסורים, מלווה במצלמה נסתרת, כדי לנסות ו"להתקבל לעבודה".
מאז אותו תחקיר, זמן המסך של מנגיסטו הולך וגדל: היא אמנם צעירה (בת 26 בסך הכל) אבל קשה להתעלם מהרהיטות שלה, שכל כך אופיינית ליוצאי גלי צה״ל. הפירגון למנגיסטו הוא בראש ובראשונה מקצועי - מדובר בכתבת מצוינת ששייכת לדור הבא של אנשי החדשות בישראל - אבל בעל כורחה, היא עדיין מייצגת של העדה האתיופית על המסך שלנו. ייצוג דל מידי. אפשר להכריז על עצמנו כעיוורי צבעים, לומר שאנחנו לא שמים לב לשמה - ולהמשיך הלאה. התנהגות כזאת כנראה תוביל למסך משעמם והומוגני להחריד, כזה שנותן ייצוג רק אוכלוסיות החזקות ממילא. אם מתבססים רק על המסך הקטן אפשר לקבוע כי העדה האתיופית עברה התקדמות משמעותית בשנים האחרונות, כל זכייה בריאליטי (טהוניה), חיקוי בארץ נהדרת (ברהנו טגניה) או סדרה (נבסו), נותנים פנים יפות ואחרות לעדה שלא נקלטה כראוי. כשהם לא שם, נשים אתיופיות מופיעות על המסך לרוב בהקשרים של אלימות במשפחה. נמשיך לפרגן לאלמז מנגיסטו כי נדמה לנו שמדובר בעיתונאית מצוינת, ונקווה שתוך מספר שנים הייצוג של הקהילה האתיופית על המסך יהיה כל כך מובן מאליו עד שהטקסט הזה יאבד מהרלוונטיות שלו.
https://www.instagram.com/p/Bl-sbDjAGjV/?utm_source=ig_embed&utm_medium=loading" data-instgrm-version="12" style=" background:#FFF; border:0; border-radius:3px; box-shadow:0 0 1px 0 rgba(0,0,0,0.5),0 1px 10px 0 rgba(0,0,0,0.15); margin: 1px; max-width:540px; min-width:326px; padding:0; width:99.375%; width:-webkit-calc(100% - 2px); width:calc(100% - 2px);">https://www.instagram.com/p/Bl-sbDjAGjV/?utm_source=ig_embed&utm_medium=loading" style=" background:#FFFFFF; line-height:0; padding:0 0; text-align:center; text-decoration:none; width:100%;" target="_blank">View this post on Instagram
הוא זכאי
ג׳ון גרישם הוא אחד מסופרי המתח המצליחים ביותר בשלושים השנים האחרונות, ספרים כמו "עת להרוג", "תיק שקנאי", "הפירמה", ו-"מוריד הגשם", הפכו מזמן לרבי מכר בינלאומיים (וגם מקומיים - רק תבדקו את הספריה של הדודה), שבהמשך אף עובדו לסרטים מצליחים לא פחות. לגרישם בן ה-63 יש יד אמן בתווית סיפורים בלשיים המשלבים בין מקרי רצח, שחיתות משטרתית ודיונים סבוכים בבית המשפט. גרישם, שלמד בכלל הנהלת חשבונות ומשפטים, ממציא את הסיפורים שלו ממוחו הקודח אבל הודה לא פעם ששאב השראה ממקרים עליהם קרא בעיתונים. בשנת 2006 הוא חרג ממנהגו והוציא ספר לא בדיוני ראשון, כולו מבוסס על סיפור אמיתי שראה בחדשות, לו קרא "חף מפשע".
עכשיו נטפליקס (אלא מי) מרימה את הכפפה והופכת את הספר של גרישם לסדרת דוקו-פשע בה גרישם מעורב כמפיק בפועל, סדרה שחותמת סופית את שנת 2018 כשנה בה הפשע האמיתי הפך לז׳אנר הפופולרי ביותר בטלוויזיה. הסיפור של חף מפשע מתרחש בשנת 1982 בעיירה שכוחת האל איידה שבאוקלהומה השמרנית, בה מלצרית צעירה בשם דברה סו מוכה, נאנסת ואז נרצחת באכזריות יוצאת דופן. מי שהואשם ברצח הוא שחקן בייסבול בשם רון ווילקנסון, צעיר שחלם לברוח מאיידה ולהפוך לספורטאי בליגות הגדולות, אך פציעות חוזרות ונשנות החזירו אותו לחור בו גדל. חף מפשע, כשמה כן היא, מביאה את סיפור חפותו של ווילקנסון שנידון לגזר דין מוות על הרצח של דברה סו יחד עם חברו דניס פריץ שנידון "רק" למאסר עולם. בשונה מלעשות רוצח, הרצח של ג׳ונבנה רמזי וצל של אמת, הסיפור של חף מפשע כבר הסתיים ונמצא באינטרנט כך שאם בא לכם להישאר במתח זה הזמן להפסיק לקרוא. רון ווילקנסון לא הוצא להורג ולמעשה שוחרר מהכלא בשנת 1999 כאשר ראיות DNA חדשות הוכיחו שהוא לא רצח את סו ואפילו הצליחו להביא לדין את הפושע האמיתי שנידון למאסר עולם. למרות האנטיקליימקס, חף מפשע היא סדרה מהנה שעשויה היטב, היא מביאה את הביזאריות החביבה של העיירות הדרומיות שכולנו אוהבים: אנשי הכנסייה, נשים נפוחות שיער והרבה מאוד בירות בפחית. למעשה, אם לא ההצפה בז׳אנר, יש סיכוי שחף מפשע הייתה סדרת הפשע שכולכם חייבים לראות. כרגע היא צפיית חובה רק לחובבי הז׳אנר.
מהפכה של שמחה
בפרק האחרון של מהפכה במטבח, סדרת הדוקו-ריאליטי של אסף גרניט שעונתה הרביעית משודרת בימים אלה ברשת 13, הייתה הצעת נישואים. היא הגיעה בסופן של 60 דקות בהן גרניט, כזכור, אחד השפים המצליחים בישראל, מנסה להפוך את "מסעדה אחרת" - מסעדת בשרים עממית שכל עובדיה הם מכורים לסמים לשעבר - ממקום כושל להצלחה מקומית. בחלוקה גסה, 90% מהפרק עסק בסיפורו האישי של הבעלים והסיפורים הקטנים של העובדים במקום. 10% הנותרים הציגו חלוקת ציוד חדש למטבח. מה אפשר להגיד? סמים הם אויב שלא ברא השטן. אסף גרניט הגיע למהפכה במטבח אחרי שבלט במשחקי השף, בה התגלה כשף טלוויזיוני מצוין: דיבור צבאי, מבט רושף והרבה קעקועים (מילה מאיתנו: אפשר להוריד את הרגל מהגז).
שף טלוויזיוני זה משהו אחר לחלוטין מסתם שף, כי בעוד שף מן המניין מגיש לנו את הלב שלו על צלחת (במקרה הטוב) אצל השף הטלוויוזיוני - הוא עצמו המנה. ואם בעונות הקודמות של מהפכה במטבח, היה אפשר לתאר את אסף כמנה פיקנטית (דג חריף ממחניודה), העונה החדשה מציגה אותו בגרסה מתוקה יותר. גפילטע אסף גרניט. מהפכה במטבח היא גרסה מעוברתת של Ramsay's kitchen nightmares, אותה מוביל גורדון רמזי - הסלב הכי גדול של עולם השפים, שהתפרסם בזכות פה מטונף ופתיל נפיץ במיוחד. בעוד רמזי מטפל במסעדות הכושלות אליהן הוא מגיע ביד קשה ומכניס משמעת ברזל, גרניט הפך, במיוחד בעונות האחרונות, למאש אפ בין אלון גל ומיכל דליות. הוא קשוח - אבל עסוק בלהכיל, הוא מקשיב לבחור החרדי שקנה מסעדה כדי להגשים חלום והפסיד את כל כספו, ומגשר בין אם ובת שלא מצליחות להיות יחד במטבח של בית הקפה שבבעלותן. התוצאה כמעט תמיד מרגשת, אך חסר בה מרכיב אחד מרכזי: האוכל. אם לוקחים בחשבון שמהפכה במטבח היא לא תכנית על אוכל אלא תכנית על אנשים - הצפייה נעשית דווקא די מהנה.
